הגז
| |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר | שלום סבא |
| תאריך יצירה | 1947 |
| טכניקה וחומרים | שמן על פרספקס |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב | 63 |
| גובה | 48 |
| נתונים על היצירה | |
| מיקום | מוזיאון תל אביב לאמנות |
"הַגֵּז" (1947) הוא ציור בצבעי שמן על גבי מצע פרספקס מאת האמן הישראלי שלום סֶבָּא. הציור זכה בשנת 1952 בפרס דיזנגוף ושייך לאוסף מוזיאון תל אביב לאמנות. הציור נחשב לאחת מהיצירות הנודעות ביותר בהיסטוריה של האמנות הישראלית, היה שנים רבות "התמונה הפופולרית אולי ביותר במדינת ישראל"[1] ו"הפך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי של התרבות הישראלית".[2]
הציור מציג פועל חקלאי העסוק בפעילות של גזיזת צמר מכבשה. המעמד מתרחש בתוך צריף עץ. מאחורי שולחן, הניצב במישור הקדמי של הציור, ניצב הפועל הגוזר את צמרה של הכבשה אותה הוא מצמיד אל השולחן. דמותו של הפועל אליפטית וחסרה תווי פנים. גוון עורו כהה-שזוף והוא חובש כובע רחב שוליים. ביד אחת הוא אוחז בכבשה, ואילו בשנייה הוא גוזז את הצמר באמצעות מספרי גז. סבא שובר את הצורות הגאומטריות המרכיבות את מרבית הציור בתיאור הצמר, המאופיין בשימוש במוטיב עיטורי (פטרן) מסתלסל. האמן משתמש בקוביזם כאמצעי לתיאור הדמות והכבשה, אלא, שלא כמו בקוביזם האנליטי או הסינתטי, כאן משמשות הצורות הגאומטריות כאמצעי אמנותי להעצמת המונומנטליות של התיאור. נקודת המבט, מלמטה למעלה, תורמת אף היא למונומנטליות של דמויות הפועל והכבשה הנראות כנאבקות זו בזו. לא בכדי כותב גדעון עפרת "הכבשה שרועה חסרת אונים בקדמת הציור עת מעליה רוכן הגוזז, מניף מספריים גדולות, כמו בא לשחוט ומאכלת בידו. בל נשכח: באותה עת ממש (1945–1952) היה סבא עסוק במתווים התנ"כיים המונומנטליים שלו, ובהם עקידת יצחק (שתי גרסאות)".[3] צבעוניות הציור מאופיינת במגוון של צבעים חמים היוצרים אסוציאציה של אדמה ושמש קופחת ו"מרבדת את ייצוגו של הארכיטיפ הארצישראלי בדימוי אסוציאטיבי של קשר שורשי אל האדמה".[4]
מוטיב הכבשים והגז קיבל משנה חשיבות בתרבות הארץ-ישראלית החל משנות הארבעים של המאה ה-20. הדבר התבטא ב"חגיגות גז הצאן" שנערכו בשנות הארבעים ב"מערת גדעון" שליד מעין חרוד. בהיבטים מסוימים שלו הדבר קשור אל פולחן אדמה ואל תפיסות "כנעניות". ככל הידוע סבא יצר את הציור בעקבות מפגש שלו ושל הפסל יצחק דנציגר עם האמן מרדכי גומפל בשדה נחום. גומפל הכיר לשניים את הצייר ורועה הצאן מקיבוץ אפיקים, ליאו רוט, שדמותו השפיעה על הופעת מוטיב זה אצל סבא.[5] גם דנציגר עצמו יצר בתקופה זו רישומים בעלי מוטיב דומה כגון הרישום של אוהל בעל כותרת ראש אייל עבור חג הגז (1939) או "עמוד פולחני עם ראש איל" (1949), שהתגלגלו לפסלים המאוחרים "כבשי הנגב" (1963) ו"מלך הרועים" (1964-1966).
מאז שנת 2011 מוצג הציור בתצוגת הקבע של אוסף האמנות הישראלית באגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות.
גדעון עפרת טוען[6] כי ככל הנראה היו שלוש גרסאות של "הגז". האחת נמצאת, כאמור, באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות; השנייה במדריד באוסף פרטי; השלישית נעלמו עקבותיה.
לקריאה נוספת
- Karlheinz Gabler, Sebba - Maler und Werkmann, Kassel 1981, pp. 32, 83, 100
- יגאל צלמונה, ציוני דרך באמנות ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1985.
- גדעון עפרת, גליה בר אור וקרלהיינץ גאבלר, שלום סבא, המשכן לאמנות עין חרוד, 1994.
- מרדכי עומר (עורך), בתיה דונר, Highlights from the Tel Aviv Museum of Art, שנת 2005, עמ' 281.
- גליה בר אור, גדעון עפרת, העשור הראשון:הגמוניה וריבוי, בתוך: 60 שנות אמנות בישראל, משכן לאמנות עין חרוד, 2008.
- מרדכי עומר (עורך), בתיה דונר, המוזיאון מציג את עצמו, אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2011, עמ' 96–97.
הערות שוליים
- ^ מרים טל, "גזית", כרך י"ט (1961), חוברת א-ב, עמ' 59.
- ^ שלום סבא (1897–1975), אתר מוזיאון ישראל.
- ^ שלום סבא, המשכן לאמנות עין חרוד, לעיל, עמ' 62.
- ^ בתיה דונר, המוזיאון מציג את עצמו, אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2011, עמ' 97.
- ^ בר אור, גליה, "מרדכי גומפל", אתר המשכן לאמנות עין חרוד.
- ^ שלום סבא, המשכן לאמנות עין חרוד, לעיל, עמ' 63.
31153165הגז