ה"א הידיעה
בדקדוק של השפה העברית, ה"א הידיעה או ה"א היידוע היא האות ה' כאשר היא משמשת כתווית יידוע לשם עצם או לשם תואר.
מהות
הוספת המורפמה התחילית הַ־ לפני שם עצם היא הדרך העיקרית לציין ששם העצם הוא מיודע, כלומר, שבהקשר שבו מדברים הוא מובחן מעצמים אחרים הדומים לו. למשל, במשפט "השולחן שלפנינו איננו סתם שולחן" מיודעת המילה הראשונה "השולחן" בה"א הידיעה, ומבחינה את השולחן שבו מדובר משאר השולחנות (הצורה "סתם שולחן" מציגה שימוש בתווית אי־יידוע, או תווית סיתום, שהיא היפוכה של תווית היידוע). דרכים נוספות ליידוע בעברית הן שימוש בשם עצם פרטי ("משה איננו ככל הילדים"), שימוש בכינוי קניין ("ביתי הוא היפה שבבתים") או שימוש בכינוי רומז ("ילד זה"). חלק מן הדרכים הללו מוציאות זו את זו, במובן זה שאי אפשר להשתמש בשתיים מהן בו־זמנית, למשל אי אפשר לצרף ה"א הידיעה לשם עם כינוי קניין ("הביתי") או לשם עצם פרטי ("המשה", למעט חלק משמות המקומות: "הירקון", "האוורסט").
משערים שהשימוש בתווית יידוע הוא חדש יחסית בתולדות השפות השמיות. הראיה העיקרית לכך היא שתווית היידוע שונה משפה לשפה: למשל, בעברית מושג היידוע באמצעות התחילית הַ־, בערבית באמצעות התחילית ال־, בארמית באמצעות הסופית ־ָא, ואילו באכדית לא קיים כלל יידוע. לפיכך סבורים שבפרוטושמית לא היה קיים כלל יידוע. בתוך תולדות העברית המקראית עצמה מתברר שבלשון השירה המקראית, המשמרת סימנים רבים של קדמות, מועט מאוד השימוש בה"א היידוע לעומת לשון הפרוזה הרגילה (למשל, בשירת הים "אמר אויב... אחלק שלל" - ולא "אמר האויב... אחלק השלל"), ועל פי זה משייכים החוקרים את הופעתה של ה"א הידיעה בעברית לתקופת בית ראשון.
על פי הדגש החזק המופיע בדרך כלל בעיצור שאחרי ה"א הידיעה היו ששיערו שצורתה הקדומה היא הַלְ־ או הַנְ־, בדומה לערבית, אך כיום הנטייה היא שלא לקבל השערה זו ומייחסים את הדגש לצורך בשמירת התנועה מפני היחטפות.
הביטוי "בה"א הידיעה" משמש בעברית של ימינו כהמחשה להצטיינות מיוחדת, למשל "מילון זה הוא המילון בה"א הידיעה לשפה העברית".
העצם הספציפי שאליו רומזת ה"א הידיעה תלוי לעיתים בסביבה שבה נמצא הדובר. הכינוי "הרב", ללא ציון של שם לאחריו, מרמז לרבו המובהק של הציבור שאליו משתייך הדובר. בציבורים מסוימים של הזרם הדתי לאומי "הרב" הוא הרב קוק, ובציבורים מסוימים של הזרם החרדי זהו הרב סולובייצ'יק. באופן דומה, כאשר חייל בפיקוד הצפון מדבר על "האלוף", כוונתו למפקד פיקוד הצפון, וכאשר חייל בפיקוד הדרום מדבר על "האלוף", כוונתו למפקד פיקוד הדרום.
התפתחות
ה"א הידיעה שימשה בתחילה לשימוש דאיקטי – ככינוי רומז. שימוש זה נשתמר בצורות זמן אחדות כמו "היום", "השבוע" וכדומה שמשמעם היום הזה, השבוע הזה. מאוחר יותר קיבלה ה"א הידיעה גם תפקיד אנאפורי כמצביע לאחור. למשל במשפט "אכלתי תפוח, התפוח היה טעים". ה"א הידיעה ממלאת תפקיד של הביטוי "הזה" או "ההוא". רק בשלב האחרון של ההתפתחות הפכה ה"א הידיעה לתווית שמציאותה במשפט מחויבת: למשל במשפט הקודם, לא ניתן לומר "אכלתי תפוח, תפוח היה טעים" ללא ה"א הידיעה. (תהליך דומה אירע גם בלשונות הלטיניות, שבהן היידוע התפתח ממילות רמז בלטינית, שפה שבה לא היה יידוע).
תפקוד
משום שה"א הידיעה היא אות שימוש המצטרפת לתחילתה של מילה שלמה, הסרתה תשאיר מילה שלמה באותה משמעות ורק לא מיודעת. אך אם האות ה' הייתה חלק מהמילה עצמה ולא מוספית לא תישאר מילה שלמה לאחר הסרתה. לדוגמה - הסרת האות ה' במילה "הבלון" תשאיר מילה שלמה "בלון" ולכן מדובר בה"א הידיעה.
ניקוד ה"א הידיעה
בצורתה היסודית מנוקדת ה"א הידיעה בפתח ובעיצור שאחריה מופיע דגש. כאשר העיצור התוכף הוא אחד מן העיצורים א, ה, ח, ע, ר שאינם מקבלים דגש חזק, לא מופיע הדגש, ובמקום זאת משתנה במקרים מסוימים תנועת ה"א הידיעה:
- לפני האותיות: א', ר' - בקמץ (הָאִיש);
- לפני האות: ע' - בסגול, כאשר האות ע' מנוקדת בקמץ גדול ואינה מוטעמת (הֶעָרִים, הֶעָרוּץ), ואחרת בקמץ (הָעִיר, הָעָם, הָעָרְמָה - בדוגמה השנייה ע' מוטעמת, בדוגמה השלישית היא מנוקדת בקמץ קטן);
- לפני האות: ה' - בסגול, כאשר האות ה' מנוקדת בקמץ גדול ואינה מוטעמת (הֶהָרִים), ואחרת בפתח (הַהוּא);
- לפני האות: ח' - בסגול, כאשר האות ח' מנוקדת בקמץ גדול (הֶחָכָם, הֶחָם) או בחטף־קמץ (הֶחֳדָשִים), ואחרת בפתח (הַחוּט, הַחָכְמָה - קמץ קטן).
לדגש החזק שאחרי ה"א הידיעה יש נטייה להישמט כשהוא בא באות שוואית, בעיקר באותיות י', מ', ל' ואחרות (הַיְלָדִים, הַמְדַבְּרִים, הַלְוִיִּם).
כאשר באה לפני ה"א הידיעה אחת מאותיות השימוש בכ"ל, נבלעת ה"א הידיעה: בַּבַּיִת. היבלעות זו אינה מתרחשת ליד ו"ו החיבור: וְהַבַּיִת, מ"ם השימוש: מֵהַבַּיִת ושי"ן הזיקה: שֶהַבַּיִת.
טבלת סיכום לניקוד ה"א הידיעה:
| ניקוד יסודי | לפני א', ר' (ה', ע') | לפני ה', ח' לא קמוצות |
לפני חָ, חֳ | לפני הָ, עָ בלתי מוטעמות |
|---|---|---|---|---|
| הַ+דגש חזק | הָ | הַ | הֶ | הֶ |
כל הכללים האלה נכונים בדרך כלל בעברית מקראית, אף כי גם בה יש להם חריגים. בעברית הישראלית המדוברת מוּבעת בדרך כלל ה"א הידיעה בתנועת a גם כאשר לפי הכללים היא מנוקדת בסגול.
ה"א הידיעה בצירופים
הכלל בעברית הקלאסית הוא שבצירוף שם שאיננו סמיכות הבא ביידוע, מצורפת ה"א הידיעה לשני חלקי הצירוף, למשל "הבית הגדול", ולעומת זאת בצירוף סמיכות באה ה"א הידיעה בסומך ולא בנסמך, למשל "בית האיש". אולם לשני חלקיו של כלל זה יש חריגים: בעיקר בלשון חז"ל מצויים צירופי שם שאינם סמיכות המיודעים רק ברכיב השני, כמו "שער העליון" או "כנסת הגדולה", וכן מצויים במקרא צירופי סמיכות שבהם מיודע גם הנסמך, כמו "הָעֲבֹתֹת הַזָּהָב" (שמות ל"ט), "הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה" (ירמיהו ל"ב). בעברית הישראלית המדוברת יש נטייה ליידע את הסמיכות כולה בבת אחת, כגון "הבית־ספר". האקדמיה ללשון העברית מכירה במקרים מסוימים בכשרותה של צורה זו, והיא מתירה ליידע צירוף של פועל בצורת בינוני עם תיאור פועל בתחילת הצירוף: היושב־ראש, העורך־דין.[1]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- יוסף מנחם מרגלית, הא־הידיעה בשמות מקומות, לשוננו לעם יא, י, תש"ך, עמ' 250–253
הערות שוליים
- ^ "צירופי בינוני כגון 'יושב ראש', 'יוצא דופן' – שהם צירוף של פועל ותיאור פועל (יושב בראש, יוצא מן הדופן) – אפשר לראות בהם גם צירוף סמיכות. לפי זה אפשר לומר: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש', 'היוצא דופן' וגם 'יוצא הדופן'; 'יושבים ראש' וגם 'יושבי ראש', 'יוצאים דופן' וגם 'יוצאי דופן'; 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש', 'היוצאים דופן' וגם 'יוצאי הדופן'." (צירופי בינוני וראו גם יושב הראש או היושב ראש, העורך דין או עורך הדין באתר האקדמיה ללשון העברית)
35808208ה"א הידיעה