האי ראקינו
| נתונים מדיניים | |
|---|---|
| אוכלוסייה | 21 (2019) |
האי רקינו (באנגלית: Rakino Island) הוא אחד האיים הרבים במפרץ האוראקי, זרוע של האוקיינוס השקט מצפון-מזרח לאוקלנד, ניו זילנד.
ראקינו הוא אי קטן מצפון-מזרח לאי מוטוטאפו. האי הוא 2.4 קילומטרים (1.5 מיל) אורכו וכ־1.2 קילומטרים (0.75 מיל) ורוחבו הוא 1.5 קמ",ר (0.58 מ"ר / 371 דונם). לשני המפרצים הפופולריים ביותר יש גישה ציבורית, אך לשלושה אחרים יש גם גישה מהים. ישנם מפרצים וחופים קטנים יותר ללא גישה ציבורית. הרציף הציבורי נמצא בקצה הדרומי של סנדי ביי ורמפת גישה לדוברות נמצאת בקצה המערבי של דרך סנפורד שבבית המפרץ. הטופוגרפיה ההררית כוללת שכבה פוריה של קרקע עליונה וולקנית מאי רנגיטוטו על מעטה עבה של אדמת חרסית שבתורה מכסה סלע אפור. האי נמצא בעיקר במרעה עם כיסים לחוף פוהוטוקאווה.
באי ראקינו יש כ־76 דירות, אולם אוכלוסיית הקבע מונה 21 איש בלבד נכון לשנת 2019.[1] לראקינו, עם מעט תושבי הקבע והגודל הקטן שלה ועם שירות מעבורות ציבורי מוגבל, משיכה מועטה לנוסעים ומבקרים והתושבים מברכים על בידודו ופרטיותם.
היסטוריה
סר ג'ורג' גריי, מושל ניו זילנד, רכש את ראקינו בשנת 1862. הוא הזמין עצים והחל לבנות בית במפרץ הביתי, אך הוא איבד עניין כאשר האי קוואוו הפך לזמין. במהלך שנות ה־60 של המאה ה-20 הובאו אסירים מפלישת קמפיין הוואיקאטו של מלחמות ניו זילנד לאוקלנד, חלקם שוכנו בנמל וחבורה קטנה התיישבה בראקינו, שם סופקו להם בתים וציוד גינון. הניסוי היה כושל ועד מהרה ננטש. יש ערך בנספחים לכתב העת של בית הנבחרים שאומר "איהאקה לא שגשג הרבה באי ומת שם, הוא התגעגע לביתו ונראה שהיה בעל לב שבור."
בשנת 1874 אלברט סנפורד השכיר את האי מסר ג'ורג' גריי לפני שקנה אותו בעצמו. הוא ומשפחתו גרו שם כמעט 80 שנה. הוא היה ממייסדי צי הדיג המסחרי של אוקלנד. חברתו החלה באי ראקינו בשנת 1881 והוא מכר דגים על הרציפים בתחתית רחוב המלכה. "Sanford Limited" התאגדה לחברה בשנת 1904. בית המשפחה שבנה עדיין עומד בהום ביי. הוא נבנה מעץ בלאי קאורי שנסגר ממפרץ מרקורי בחצי האי קורומנדל.
בשנת 1963, האי נקנה על ידי ד"ר מקסוול ריקארד, נשיא ארגון UPO (United Peoples' Organisation (Worldwide) Incorporated), במטרה להקים קהילה פילנתרופית. ריקארד היה פסיכולוג קליני והיפנוטרפיסט והיה גם סייר כהיפנוטרפיסט מקצועי בשם "ריקרדו הגדול". התוכניות לאי כללו מרפאה לחולים מוטרדים ועצבניים, בית יתומים בינלאומי ובתי קשישים. עם זאת, תוכניות אלה לא התרחשו והאי חולק בשנת 1965 ל־25 בלוקים של 40 אלף מ"ר במחירים שבין 3,500 ל־6,000 פאונד.
התקשורת באי היוותה בעיה, ולכן הותקן הטלפון הראשון שמופעל באמצעות השמש. אמנם שימוש נרחב בטלפונים ניידים צמצם את התלות בטלפון הקווי, אך הטלפון עדיין בשימוש והשיחות המקומיות לאוקלנד הן בחינם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Republic of Rakino: Meet the locals on Hauraki Gulf island, population 21". The New Zealand Herald. 4 בינואר 2019. נבדק ב-5 בינואר 2019.
{{cite news}}: (עזרה)
30012355האי ראקינו