וסטמאנאאיאר
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אי ריקה.
וסטמאנאאיאר (איסלנדית: Vestmannaeyjar) הוא ארכיפלג איים ואיונים בשטח כולל של כ-17 קמ"ר, השוכן באוקיינוס האטלנטי, כ-8 עד 25 ק"מ דרומית לחופי איסלנד. האי היימאיי ששטחו 13.4 קמ"ר הוא הגדול מבין האיים, והוא היחיד שמיושב על ידי כ-4,000 תושבים, רובם בעיר וסטמאנאאיאר שבצפונו. האי סירטסיי שפרץ מן הים בהתפרצות געשית בשנת 1963 הוא השני בגודלו, ומשתרע על פני כ-1.4 קמ"ר. שטחם של כל אחד מיתר האיים אינו עולה על חצי קמ"ר.
גאולוגיה
רקע
מבחינה גאולוגית הארכיפלג צעיר למדי. הפעילות הגעשית באזור החלה ככל הנראה לפני אלפי שנים. כל האיים והאיונים בוסטמאנאאיאר נוצרו בפעילות געשית שמקורה ברכס המרכז-אטלנטי שעל קרקעית האוקיינוס. האיים שוכנים על שטח געשי של כ-800 קמ"ר ובו כ-80 לועות געשיים, שרק 17 או 18 מהם נמצאים מעל לפני הים. בעומק של עד 30 ק"מ מתחת לשטח הגעשי שוכן תא לבה מותכת, המזינה את הפעילות הגעשית בוסטמאנאאיאר.
היימאי
החלקים העתיקים ביותר באי המרכזי היימאיי נוצרו ככל הנראה בפעילות געשית שהתרחשה לפני אלפי שנים. התפרצויות אלה יצרו שני איים נפרדים שבמשך שנים רבות עברו תהליך של סחיפה על ידי מי הים, עד שנוצר אי שלישי בהתפרצות נוספת. לאחר תקופה שקטה שנמשכה מספר מאות שנים, ושעליה מעידים מאובנים שנמצאו בהיימאי, גרמה התחדשות הפעילות הגעשית, לחיבורם של שלושת האיים ולהיווצרותו של האי היימאיי. התוספת הטרייה ביותר לשטחו של האי נוספה לו בהתפרצות מתועדת ב-23 בינואר 1973, שהחלה כאשר שבר באורך של 1,600 מטר נבקע בצידו המזרחי של האי, וממנו פרצו 30 מיליון טון של לאבה ואפר בתוך 12 שעות. ההתפרצות נמשכה מעט פחות מחמישה חודשים, והר געש חדש בשם אלדפטל (Eldfell - "הר האש") נוצר. לאי נוסף שטח של 2.2 קמ"ר ושדה הלבה מכסה שטח של כ-3.3 קמ"ר[1].
סירטסיי
ערך מורחב – סירטסיי
סירטסיי (Surtsey - "האי של סירטיר") נוצר יש מאין בהתפרצות געשית שמקורה בעומק של 130 מטר מתחת לפני הים, ופרץ ממנו ב-14 בנובמבר 1963. ההתפרצות החלה מספר ימים קודם לכן ונמשכה עד ל-5 ביוני 1967 לאחר שהאי הגיע לשטח פנים מקסימלי של 2.7 קמ"ר. סחיפה של גלים ורוח צמצמו בעקביות את שטח האי מאז שנוצר, ונכון לשנת 2007, שטחו הוא 1.4 קמ"ר בלבד. האי החדש נקרא על שם ענק האש סירטיר מהמיתולוגיה הנורדית. במהלך היווצרותו נחקר באופן נרחב על ידי וולקנולוגים ומאז ראשית קיומו היה מוקד להתעניינות רבה עבור בוטניקאים וביולוגים שביקשו לראות כיצד מתאכלס בהדרגה האי השומם. בהתפרצות שיצרה את סירטסיי נוצרו מספר איים קטנים נוספים, כמו "יואולניר" (Jólnir) ופסגות עלומות שם אחרות, אך רובם התפוררו די מהר ושוב אינם מגיחים מעל לגובה פני הים.
היסטוריה
היישוב המוקדם ביותר באיים התקיים בתקופת תחילת ההתיישבות באיסלנד כולה, שהתרחשה בסביבות 870, וייתכן שאף קודם לכן. לפי החיבור ההיסטורי האיסלנדי לאנדנאומאבוק (Landnámabók), מקור שמם של האיים הוא באירוע שהתרחש בתקופת ההתיישבות: אינגולפר ארנארסון (המתיישב הנורדי הראשון באיסלנד) הרג שם את רוצחי אחיו למחצה — עבדים אירים. עבדים מאירלנד כונו על ידי המתיישבים הנורדים באיסלנד "אנשי המערב" (Vestmenn). אף כי אירלנד שוכנת דרומית-מזרחית לאיסלנד, האירים הם עם מערבי — יחסית לארצות המוצא של הנורדים.
ב-20 ביוני 1627 השתלט צי עות'מאני בן 15 אוניות בפיקודו של מוראט ראיס (Murat Reis), שלווה בסוחרי עבדים מאלג'יריה על האיים. הפולשים שהו במקום עד 16 ביולי 1627 ובתקופה זו שבו 242 מ-500 תושבי האיים ומאוחר יותר מכרו אותם לעבדים בחופי אפריקה[2]. אחד מהשבויים, אולפיר אגילסון (Ólafur Egilsson), הצליח לשוב לבסוף לאיסלנד והעלה את סיפורו על הכתב.
בעוד שפריצתו של סירטסיי מהים הייתה אירוע בעל חשיבות מדעית, להתפרצות הגעשית שארעה בהיימאיי הנושב ב-1973, הייתה השפעה מכרעת על חיי התושבים בו והיא כמעט גרמה לנטישת האי לחלוטין. עם תחילת ההתפרצות, פונו כל תושבי האי לפי תוכניות קיימות, בשל הלבה שהתקדמה לעבר חלקה המזרחי של העיר ובשל הסכנה שנשקפה לאי כולו מפליטת האפר הגעשי. הפינוי החל בדרך הים חצי שעה לאחר תחילת ההתפרצות ונעשה גם בדרך האוויר שכן שדה התעופה הקטן במרכזו של האי לא כוסה באפר. בתוך שש שעות פונו כמעט כל 5,200 תושביו של האי. בתי העיר המזרחיים שהיו סמוכים לקו השבר כוסו בלבה והתמוטטו, ואחרים עלו באש. רוחות מזרחיות נשאו את האפר לכל חלקי האי, ובתוך כשבוע כיסתה שכבת טפרה בעובי של כ-5 מטר את רוב שטח האי. לבה החלה זורמת לתוך הנמל הקטן בצפונו של האי, דבר שנודעה לו משמעות מרחיקת לכת על כלכלת איסלנד כולה, שכן האיים היו אחראיים לרבע מהיקפו של ענף הדייג במדינה. פעילות געשית תת-ימית פגעה בכבל החשמל ובצינור המים שחיבר את היימאיי לאיסלנד, והלבה גרמה להרס ולנזק למפעלי הדגים באי. שטח של 2.2 קמ"ר נוסף להיימאי, ועובי שדה הלבה הטרייה הגיע ל-40 מטר בממוצע, ועד לעובי של 100 מטר במספר מקומות. למרות הנזק הקשה לרכוש, ידוע על מקרה מוות בודד שנגרם באופן ישיר על ידי האירוע.
ההתפרצות הסתיימה במחצית 1973, ועד אמצע 1974 שבה מחצית מהאוכלוסייה המקורית להיימאיי. במרץ 1975 כבר שבו 80% מהתושבים המקוריים אל האי. לאירוע היו מספר תוצאות חיוביות. באופן פרדוקסלי איכותו של הנמל השתפרה שכן השטח החדש שנוסף לאי שיפר את מיגונו, מסלולי שדה התעופה הוארכו אגב שימוש בטפרה שנפלטו מקו השבר, ועד סוף שנות ה-70 הוקמו באי ארבעה מפעלים להפקת אנרגיה מהלבה החמה. האי שוקם אגב השקעה כספית בהיקף נרחב, ומשך זמן רב נערכו פעולות מקיפות לצינון הלבה באמצעות התזת מי ים.
האיים כיום
בשנת 2007 התגוררו בתחומי עיריית וסטמאנאאיאר המקיפה את כל הארכיפלג 4,044 איש, כולם בהיימאיי, בעוד שיתר האיים אינם נושבים ובדרך כלל אינם נגישים. כלכלת האי נסמכת על בעיקר על הדיג שהיקפו השנתי כשני מיליון טונות[3] ועל התיירות. במידה פחותה עוסקים תושבי האי גם בצייד תוכי ים ובחוואות. האי מחובר ליתר איסלנד בקשר אווירי המופעל משדה התעופה המקומי על ידי חברת פליגפיילג איסלנדס ועל ידי מטוסים פרטיים וטיסות שכר מקומיות, ובנוסף פועל קו מעבורת המחבר את נמל וסטמאנאאיאר לת'ורלאוקסהן (Þorlákshöfn) בדרום-מערבה של איסלנד.
למרות גודלו, האי ידוע בנופיו ובשבילי ההליכה שחוצים אותו, וכן במיליוני הציפורים שמתגוררות בו דרך קבע או חולפות דרכו. מושבת תוכי הים באיים מונה כשני מיליון פריטים, והיא נחשבת לגדולה בעולם. במקום מגרש גולף ומדי שנה מתקיים בו פסטיבל ת'יואוהאוטיד' (Þjóðhátíð) בסוף השבוע הראשון של חודש אוגוסט. בפסטיבל משתתפים כ-10,000 איש, שרובם מגיעים לאי מרחבי איסלנד[4].
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של וסטמאנאאיאר- אתר התיירות הרשמי
- תמונות מהאיים
הערות שוליים
וסטמאנאאיאר25234342