דיק סלסט
.jpg) | |||||||
| דיק סלסט, 2008. | |||||||
| לידה | קליבלנד, אוהיו, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם מלא | ריצ'רד פרנק סלסט | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
ריצ'רד פרנק סלסט (באנגלית: Richard Frank Celeste; ) הוא פוליטיקאי ודיפלומט אמריקאי, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל אוהיו ה-64 בשנים 1983–1991.
ראשית חייו
דיק סלסט נולד בקליבלנד וגדל בלייקווד. הוא בנם של מרגרט לואיס ופרנק פלם סלסט. אביו נולד בצ'ריזנו שבאיטליה.[1][2] ב-1955 סיים סלסט אל לימודיו בבית הספר התיכון של לייקווד. ב-1959 הוא סיים את לימודיו בדרגת ההצטיינות "בכבוד רב" (magna cum laude) באוניברסיטת ייל, שם הוא היה חבר באחוות פי בטא קפא. לאחר מכן זכה סלסט במלגת רודס ללימודים במכללה אקסטר שבאוניברסיטת אוקספורד, בו הוא חבר של כבוד עד היום.[3] באקסטר הכיר סלסט את דאגמאר אינגריד בראון, שאותה הוא נשא אישה ב-1962 באוסטריה. לאחר שובו לארצות הברית, עבד סלסט במשרד הקישור לצוות חיל השלום וכעוזר מיוחד לצ'סטר בולס (אנ').
ב-1970 נבחר סלסט כחבר בבית הנבחרים של אוהיו מטעם מחוז קויאהוגה. מחוז זה כולל את מערב קליבלנד ואת לייקווד, שאביו כיהן בעבר כראש העיר שלה. ב-1974 הוא נבחר כסגן מושל המדינה לאחר שניצח בבחירות את הרפובליקני ג'ון ויליאם בראון, וכיהן כסגן המושל תחת המושל הרפובליקני ג'ים רודס. באותה תקופה עדיין נבחרו מושל אוהיו וסגנו בנפרד, כך שהם יכלו להיות נציגים של מפלגות שונות. ב-1978 התמודד סלסט בבחירות על משרת המושל, אך נוצח על ידי רודס. ב-1979 מונה סלסט על ידי הנשיא ג'ימי קרטר כמנהל חיל השלום, תפקיד בו הוא שימש עד 1981 והיה אחראי על התוכניות של הארגון ב-53 ארצות.
מושל אוהיו
ב-1982 נבחר סלסט כמושל אוהיו לאחר שבבחירות המקדימות של הדמוקרטים ניצח את התובע הכללי של המדינה ויליאם ג'. בראון ואת ראש עיריית סינסינטי לשעבר ג'רי ספרינגר, ובבחירות הכלליות ניצח את מועמד הרפובליקנים באד בראון.[4][5] ב-1986 הוא נבחר לכהונה שנייה לאחר שניצח את מועמד הרפובליקנים, המושל לשעבר ג'ים רודס.[6] סלסט כיהן כמושל בשנים 1983–1991. ב-1988 הוא כיהן כיושב ראש אגודת המושלים של מדינות המערב התיכון.
כמושל הרחיב סלסט את התמיכה בשירותי האנוש, בשירותי בריאות הנפש והגמילה מהתמכרויות, ובמימון מערכת החינוך והשירותים לילדים, כולל הקמת מעונות יום עבור ילדי עובדי המדינה במקומות העבודה. לפני תקופת כהונתו של סלסט כמושל, דורגה אוהיו בתחתית רשימת המדינות שמימנו את השירותים הללו. סלסט ובית הנבחרים המדינתי שהיה בשליטה דמוקרטית, הגדילו את שיעור מס ההכנסה בכ-40 אחוזים, ובמקביל גם השאירו על כנו מס זמני בשיעור של 50 אחוזים שהונהג על ידי קודמיהם הרפובליקנים. סלסט בלט בשל פתיחתן של משרות ממשלתיות רבות לאפרו-אמריקאים ולנשים. בקבינט שלו כיהנו יותר נשים בהשוואה לכל קודמיו גם יחד. הוא גם התיר לאיגודי העובדים של עובדי המדינה לשאת ולתת על השכר וההטבות, ולא רק על תנאי העבודה. בסוף כהונתו כמושל הוא המתיק את עונשי המוות של כמה נידונים למאסר עולם. בין נידונים אלו היו דברה בראון, שותפתו של הרוצח הסדרתי אלטון קולמן ודונלד לי מאורר, שהורשע ברצח של ילדה בת שמונה בראשית שנות ה-80. סטלסט התנגד לאנרגיה גרעינית.
בתקופת כהונתו של סלסט כמושל, תערוכות האומנות בחסות המושל, קונצרטים למוזיקה קלאסית, כינוסים רוחניים ודתיים מטעם רעייתו ואירועי חג המולד וחנוכה לילדי השכונות, הפכו לאירועים עונתיים שגרתיים. גני מעון המושל, במיוחד גן הוורדים שבו, אחד הוותיקים בארצות הברית, שוקמו והוקמה אגודת ידידי מעון המושל, ונשיאה הראשון היה לס וקסנר, שסייע לגייס תרומות פרטיות למימון פעולות אלו.
המשך הקריירה
לאחר סיום כהונתו של סלסט כמושל, הוא הקים בקולומבוס את חברת הייעוץ "סלסט וסבטי". לאחר ששימש כמנהל קמפיין הבריאות של הוועדה הדמוקרטית הלאומית ב-1993, מינה אותו הנשיא ביל קלינטון כשגריר ארצות הברית בהודו, תפקיד בו הוא כיהן בשנים 1997–2001.
במשך השנים שימש סלסט כחבר וכבעל תפקידים ניהולים בגופים ציבוריים שונים.
נשיא מכללת קולורדו
ב-2002 מונה סלסט כנשיא ה-12 של מכללה קולורדו (אנ').
במהלת כהונתו בתפקיד זה הוא גייס סכומים של 200 מיליון דולר לטובת שיפורים ומלגות שסייעו לסטודנטים טעוני טיפוח ובני מיעוטים. בין שאר הישגיו כנשיא המכללה נכללו הוספת 20 משרות הוראה במסלולי קביעות, הרחבה משמעותית של מאגר מגישי הבקשות ללימודים מ-3,533 ב-2003 ל-4,455 ב-2010, והעלאת שיעור הקבלה מ-55.9 אחוזים של המבקשים שהתקבלו ב-2003 ל-33.3 אחוזים שהתקבלו ב-2010. סלס ניהל את שיפוץ בנייני הקמפוס. ב-2004 קראה קבוצה של יהודים להתפטרותו לאחר שהזמין אישיות פלסטינית להרצות בקמפוס המכללה. סלסט נודע בצעדים לחיבור הקהילה והמכללה. הוא היה הנשיא של שותפות מרכז העיר קולורדו ספרינגס, של הפאנל לכלכלה העתידית של קולורדו, של כוח המשימה הנשיאותי של התאחדות ספורט הקולג'ים הלאומי, ושל פורום קולורדו, שעוסק בסוגיות מדיניות ציבורית.[7] ביולי 2011 סיים סלסט את כהונתו כנשיא המכללה והוחלף בג'יל טיפנתלר, רקטורית ופרופסורית לכלכלה באוניברסיטת וייק פורסט.[8]
חיים אישיים
לסלסט ולרעייתו הראשונה, דאגמאר, נולדו שישה ילדים. השניים התגרשו ב-1995.[9] לאחר גירושיו נישא סלסט בשנית לג'קלין לנדקוויסט ולשניים נולד בן אחד.
קישורים חיצוניים
- דיק סלסט באתר Ohio History Central (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ CELESTE, FRANK PALM - ENCYCLOPEDIA OF CLEVELAND HISTORY
- ^ "Frank Celeste, father of Ohio Gov. Richard Celeste, died", UPI, NOV. 9, 1988.
- ^ Exeter College - List of Honorary Fellows
- ^ Peterson, Iver (9 June 1982). "Rep. Brown and Celeste Win Ohio Nominations". The New York Times.
- ^ "OH Governor, 1982". OurCampaigns.
- ^ "OH Governor, 1986". OurCampaigns
- ^ McGraw, Carol (May 5, 2011). "Celeste open to serendipitous future as CC tenure ends". The Colorado Springs Gazette.
- ^ COLORADO COLLEGE ANNOUNCES JILL TIEFENTHALER WILL BE 13TH PRESIDENT
- ^ Celeste, Dagmar Braun (2002). We Can Do Together: Impressions of a Recovering Feminist First Lady. Kent State University Press, p. 15-17.
דיק סלסט32707989Q322827