דיוויזיית הצי העממית

דיוויזיית הצי העממית (בגרמנית: Volksmarinedivision) היה כינויה של יחידה שהוקמה בידי חיילים מתמרדים מהצי הקיסרי הגרמני במהלך המהפכה הגרמנית. בשיאה כללה היחידה 3,200 חיילים. במהלך המאבקים הרבים שפרצו בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה ופירוק הקיסרות הגרמנית, הדיוויזיה צידדה בתחילה בממשלתו של פרידריך אברט ובמועצת צירי העם, אולם בהדרגה נטתה יותר ויותר שמאלה והחלה להתנגש בכוחות הממשלה. לאחר הקמת רפובליקת ויימאר פורקה הדיוויזיה, ו-30 מחבריה נהרגו בידי הפרייקור.

היסטוריה

בנובמבר 1918, כאשר היה ברור שהקיסרות הגרמנית עומדת להפסיד במלחמת העולם הראשונה, פרץ מרד המלחים בקיל. בכל רחבי גרמניה החלו גדודי צבא ופועלים להתקומם, והקימו "מועצות עממיות". ב-10 בנובמבר 1918 בחרו מפעלים בברלין וגדודי צבא שהוצבו בעיר ובסביבתה את "המועצה הימית העממית של ברלין רבתי". יום למחרת הכריזה המועצה על הקמת "דיוויזיית הצי העממית" לפי הצעתו של הקצין פול ויצ'ורק, אחד ממנהיגי מרד מרד המלחים בקיל. יצ'ורק נבחר כמפקד הדיוויזיה. ב-14 בנובמבר ויצ'ורק נורה ונהרג על ידי האופטמן פרידריך ברטשניידר, שניסה להשתלט על פיקוד הדיוויזיה אך נהרג בעצמו זמן קצר לאחר מכן. כמה שעות לאחר מכן נבחר למפקד החדש הימאי אוטו טוסט.

בתחילה תמכו חיילי הדיוויזיה בסוציאל-דמוקרטים המתונים בהנהגתו של פרידריך אברט. ב-6 בדצמבר צעדו מלחים מהדיוויזיה בפיקודו של לויטננט הרמן פון וולף-מטרניך, יחד עם יחידות צבאיות אחרות, לקמשרד הקנצלר והביעו תמיכה באברט ובמועצת צירי העם, שהייתה ממשלת גרמניה בפועל במהלך נובמבר. החיילים דרשו שלפני סוף דצמבר יערכו בגרמניה בחירות, והציעו לאברט את תפקיד הנשיא. הוא דחה את ההצעה. החיילים עזבו את האזור ועד מהרה פרצו עימותים אלימים בינם לבין מיליציות אחרות.

בהדרגה החלה הדיוויזיה לנטות יותר ויותר שמאלה, וחייליה סייעו בארגון העצרות של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. באמצע דצמבר החלו להגיע לברלין יחידות צבא סדירות, ואברט החל לחפש דרכים להיפטר מדיוויזיית הצי העממית. מפקד חיל המצב בברלין אוטו ולס, דרש מהדיוויזיה להתפרק. הוא הציע לשלב חלק מהחיילים ברייכסווהר, ודרש מהשאר לשוב לבתיהם עם פיצויים. החיילים דחו את הצעתו והתבצרו בארמון ברלין. במקביל, הסתכסכה הדיוויזיה גם עם המועצות העממיות שניסו לשמור על עצמאותן.

ב-24 בדצמבר 1918 חיילי הדיוויזיה הצליחו לחטוף את אוטו ולס ולעצור כמה מחברי הממשלה. אברט פנה אל וילהלם גרנר ודרש ממנו לשלוח יחידות צבא לשחרר את בני הערובה. 800 חיילים בפיקודו של ארנולד לקיס צעדו אל הארמון, אולם מיליציות נוספות באו לעזרת דיוויזיית הצי, לצד פועלים חמושים. האירוע הפך לקרב יריות שבו 56 חיילים ואזרחים. אברט חשש לחיי בני הערובה והגיע להסכם עם מפקדי הדיוויזיה על פיו תשולב הדיוויזיה בשלמותה בתוך הרייכסווהר. אירועים אלו נודעו לימים בתור קרבות חג המולד.

ההסדר לא שרד לאורך זמן. בינואר 1919 פרץ בברלין מרד הספרטקיסטים. דיווזיית הצי העממי החליטה להצטרף למרד. כעבור סדרת קרבות קצרים הצליחו כוחות הממשלה בסיוע המיליציות השמרניות של הפרייקור לדכא את המרד באגרסיביות. לאחר דיכוי המרד נדרשו כל חיילי הדיוויזיה לעזוב את הצבא ולהחזיר את השכר שקיבלו. קבוצה גדולה מהם נחטפה בידי חיילי פרייקור שהוציאו להורג כל אדם עשירי. לפחות 30 נרצחו, אולם חיילי הפרייקור שביצעו את המעשה מעולם לא נענשו. מי שפיקח על הרצח, לויטננט אוטו מרלו נשפט לימים על פשעי מלחמה אחרים שביצע במהלך מלחמת העולם השנייה.

לקריאה נוספת

Klaus Gietinger: Paul Wieczorek – Neues über den ersten Kommandanten der Volksmarinedivision, in Arbeit – Bewegung – Geschichte, Heft I/2019, S. 41–60.
Heinrich August Winkler: Von der Revolution zur Stabilisierung. Arbeiter und Arbeiterbewegung in der Weimarer Republik 1918 bis 1924 (= Geschichte der Arbeiter und Arbeiterbewegung in Deutschland seit dem Ende des 18. Jahrhunderts. Bd. 9). Dietz, Berlin u. a. 1984,
Sebastian Haffner: Der Verrat. 5., korrigierte und aktualisierte Auflage. Verlag 1900, Berlin 2002,
Klaus Gietinger: Blaue Jungs mit roten Fahnen – Die Volksmarinedivision 1918/19. Unrast Verlag. Münster 2019