גיום בנז'מן אמנד דושן דה בולון
 | |
| לידה | 17 בספטמבר 1806 |
|---|---|
| פטירה | 15 בספטמבר 1875 (בגיל 68) |
| ענף מדעי | נוירולוגיה |
| מקום מגורים | צרפת |
| תרומות עיקריות | |
| אלקטרופיזיולוגיה | |
גִיוֹם בֶּנְזָ'מַן אַמָנְד דוּשֶן (דה בּוֹלוֹן) (בצרפתית: Guillaume-Benjamin-Amand Duchenne de Boulogne; 17 בספטמבר 1806 - 15 בספטמבר 1875) היה נוירולוג צרפתי אשר החיה את מחקרו של גלווני והוביל להתקדמות רבה בחקר האלקטרופיזיולוגיה. הנוירולוגיה המודרנית התפתחה, בין השאר, הודות להבנתו של דושן את מוליכותם של מסלולים עצביים; חשיפתו את השפעותיהן של לזיות מוחיות של מסלולים אלה; ולבסוף, חדשנותו בכל הנוגע לשיטות אבחון המבוססות על דגימת רקמות עמוקות (ביופסיה), בדיקות מוליכות של תאי עצב (Nerve Conduction Tests) וצילום קליני.
הנוירולוגיה לא הייתה קיימת בצרפת[1] ועל אף שהיסטוריונים רפואיים רבים טוענים שז'אן-מרטן שארקו הוא הראשון בתחום, שארקו עצמו דווקא הכיר בחובו לדושן ואף כינה אותו "המורה שלי לנוירולוגיה" ("mon maitre en neurologie").[2] תרומתו הגדולה ביותר הייתה בתחום המיופתיה במחלות שהונצחו בשמו: ניוון שרירים על שם דושן, ניוון שרירי דושן ארן (ניוון שרירי מתקדם), שיתוק על שם ארב-דושן ועוד. הוא היה הקלינאי הראשון שערך ביופסיה שרירית, לקיחת רקמות דוגמה אין ויוו בעזרת המצאת "נקז דושן" (אותה כינה l'emporte-pièce - שבלונה).
בשנת 1855 הציג דושן באופן רשמי את עקרונות האבחון של האלקטרופיזיולוגיה והוציא ספר לימוד בשם: De l'electrisation localisée et de son application à la physiologie, à la pathologie et à la thérapeutique,[3] שהציג את האלקטרו-תרפיה. "אלבום התצלומים הפתולוגיים" (Album de photographies pathologiques), שמלווה את הספר, היה הטקסט הנוירולוגי הראשון שהודגם ברישומים. המונוגרפיה של דושן, "המכניזם של הפיזיונומיה האנושית" (Mécanisme de la physionomie humaine, 1862), שהומחשה גם היא - הפעם באמצעות צילומים - הייתה המחקר הראשון על הפיזיולוגיה של הרגש והיא אף סללה את הדרך לעבודה מאוחרת יותר של צ'ארלס דרווין.
ביוגרפיה
גיום בנז'מן אמנד דושן נולד בבולון-סור-מר שבצפון צרפת. דושן היה בנו של דייג ועל אף שאביו רצה שיהיה מלח, הלך גיום בעקבות תשוקתו ללימודי מדעים. הוא נרשם ללימודים באוניברסיטת דואה וקיבל בה תואר ראשון (Baccalauréat) בגיל 19.[4] לאחר מכן עבר חונכות אצל מספר רופאים ידועים בפריז, בהם רנה לאנק, האנטומאי ברון גיום דופויטרן (Guillaume Dupuytren), פרסנואה מז'נדי (François Magendie)וז'אן קרווילייה (Jean Cruveilhier).[5] בשנת 1831 הוא סיים לימודי רפואה בפריז, כאשר התזה שלו עסקה בכוויות, וחזר למחוז ילדותו, שם פתח מרפאה. באותה השנה התחתן דושן, ושנתיים לאחר מכן נפטרה אשתו במהלך לידתו של בנם הראשון. משפחתה של אשתו האשימה את דושן ברשלנות, זאת מאחר שהיה האדם היחיד שנכח בלידה. לכן, במשך שנים ארוכות המשפחה מנעה מדושן כל קשר עם בנו ורק בשנים האחרונות לחייו זכה דושן להכירו.
בשנת 1835 החל דושן להתנסות בתרפיה בדיקור חשמלי ("électropuncture"), טכניקה שזה עתה הומצאה בידי מז'נדי וז'אן-בטיס סרלנדייר (Jean-Baptiste Sarlandière). הליך החשמול היה כרוך בהחדרת אלקטרודות חדות מתחת לעור, אשר הוליכו זרם חשמלי ובאמצעותו עוררו את השרירים. לאחר סבב נישואין כושל נוסף חזר דושן לפריז בשנת 1842, במטרה להמשיך את מחקרו הרפואי. עם שובו הצליח להמציא שיטה לגירוי שרירים שאינה חודרנית ונעשית על פני העור. שיטה חדשנית זו כונתה על ידו: "électrisation localisée" – חשמול מקומי. בשנת 1855 פורסמה עבודתו המלאה בנושא, ובה תיאור מפורט של השיטה האלקטרופיזיולוגית שהמציא, תחת הכותרת:" application a la pathologique et la therapeutiqe". במהדורה שנייה שפורסמה 7 שנים מאוחר יותר, צורף נספח תחת הכותרת "אלבום של צילומים פתולוגים", ובו איורים של ניסוייו.
המכניזם של הפיזיונומיה האנושית
בשנת 1867 פרסם דושן את עבודתו החשובה ביותר בתחום הרפואה: "פיזיולוגיה של התנועות, מודגמת באמצעות ניסויים חשמליים והתבוננות קלינית, המתאימה לאבחון של שיתוק ועיוות." כשני עשורים הוקדשו למחקר עליו התבססה עבודה זו, אך זו לא הייתה זוכה להתייחסות ולהוקרה אלמלא היה זה לעבודה מוקדמת וזניחה יותר שלו: "המכניזם של הפיזיונומיה האנושית" (בשמה המלא: המכניזם של הפיזיונומיה האנושית; או ניתוח אלקטרו-פיזיולוגי של הבעת הרגשות כעזר לפרקטיקת האמנות הפלסטית; בצרפתית: Mécanisme de la physionomie humaine ou, Analyse électro-physiologique de l'expression des passions des arts plastiques). עבודה זו עסקה במנגנוני ההפעלה של שרירי הפנים אשר יוצרים את ההבעות. ההיסטוריה מאחורי הפרסום של עבודה זו, אשר מהווה אבן דרך בהיסטוריה של הצילום, לוטה בערפל ופרטיה המדויקים אינם ידועים בוודאות. המכניזם פורסם בכמה חלקים במהלך שנת 1862 וייתכן שגם בשנת 1863. המהדורה הראשונה שפורסמה בשלמותה נחלקה לשלושה חלקים – "שיקולים כללים", "סעיף מדעי" ו"סעיף אסתטי". כותרת הספר וחלקיו השונים מצביעים על שלוש המטרות העיקריות של דושן בעבודה זו: מחקר של הפיזיונומיה האנושית; ניתוח של הבעת הרגשות; והצעת כלי עזר לאמנויות הוויזואליות. עבודתו היא דוגמה פרדיגמטית לאופן בו השתמשו במצלמה במטרה לחשוף את מה שחבוי מתחת לפנים האנושיות.
כמו מדענים רבים בתקופתו, גם דושן הושפע מרעיונות הפיזיונומיה והאמין שתכונות הפנים האנושיות יכולות להתאגד לכדי טקסונומיה אוניברסלית של מצבים פנימיים. אולם בשונה מחסידי הפיזיונומיה, הוא הטיל ספק בכך שהבעות הפנים ומאפיינים פיזיים בכלל, משקפים נטיות מוסריות של האדם.
במחקרו, זיהה דושן שלושה-עשר רגשות עיקריים אשר הבעות הפנים המשקפות אותם מתקבלות כל אחת על ידי הפעלתו של שריר אחד או של שניים לכל היותר. הוא חילק את ההתכווצויות שמתקבלות בהבעות אלה לשני סוגים: התכווצות חלקית – מבוססת על תנועה של שריר או קבוצת שרירים אחת; התכווצות משולבת – משלב התכווצות של יותר משריר או קבוצת שרירים אחת על ידי גירוי חשמלי. דושן השתמש בשישה מודלים לעבודתו, כאשר כולם מלבד אחד היו מטופלים שלו. המודל העיקרי בו השתמש לשם מחקריו היה: "איש זקן וחסר שיניים, בעל פרצוף רזה, שתווי פניו לא היו מכוערים לגמרי ונראו די רגילים." איש זה סבל ממצב רפואי של אלחוש בפניו ובעקבות כך יכול דושן היה לערוך עליו ניסויים רבים מבלי להתחשב בכאב שאלה עשויים לגרום: "יכולתי לעשות עליו ניסויים בלי לגרום לו לכאב, ברמה כזו שיכולתי לגרות כל שריר בכזו עוצמה ודיוק, כאילו שעבדתי על גווייה." מטופלת נוספת שדושן השתמש בה הייתה בחורה צעירה בעלת ראייה לקויה שלטענתו "התרגלה לתחושת אי הנעימות של הטיפול."
הצילום במחקריו
דושן היה סבור שהשימוש בצילום יוכל לקדם את מחקריו ואת פרסומם. לכן החליט לשתף פעולה עם צלם צעיר ומוכשר בשם – אדריאן טורנאשון (Adrian Tournachon), אחיו הצעיר של הצלם החשוב והידוע נדאר (פליקס טורנאשון). דושן אף למד בעצמו את אומנות הצילום כדי שיוכל לתעד בצורה מקיפה יותר את ניסיונותיו החלוציים. "רק הצילום" כתב דושן, "אמיתי כמו מראה, יכול להשיג את השלמות הרצויה". "המכניזם של הפיזיונומיה האנושית" שפרסם דושן דה בולון היה המחקר המדעי הראשון שעשה שימוש בפורטרטים מצולמים ממשיים כחלק אינטגראלי מהתאוריה שהציע. בתקופה בה פורסמה עבודתו של דושן, רק קצת למעלה משני עשורים מאז הומצא הצילום, נתפס הצילום בניגוד למדיות אחרות כמכונה אשר תופסת את המציאות כפי שהיא ואינה מחקה או מסלפת אותה. טורנאשון צילם בעבור דושן את מטופליו בזמן הניסויים שעשה, כלומר, בזמן שגירה את שרירי פניהם וייצר הבעות פנים באופן מלאכותי. צילומים אלה, שכללו גברים נשים וילדים, היו מבעיתים וסוריאליסטים. פניהם עוותו בצורה מלאכותית שגרמה להבעות גרוטסקיות ומפחידות. תצלומיו, במיוחד אלה של "האיש הזקן", גררו ביקורות חמורות לפיהן תצלומים אלו נועדו לזעזע. דושן, בתגובה, טען שכל פרצוף אנושי, עם עיבוד מדויק, יכול להפוך ליפה מבחינה רוחנית. הבעות אלו נקראו על ידי דושן "התעמלות של הנפש". דושן הקפיד להדגיש שנדרשה זהירות רבה בגירויים החשמליים כדי לייצר הבעת פנים מלאה ולא רק עיוות קל, ושעל אף שההבעות הן מלאכותיות הן נשארו נאמנות להבעות פנים אמיתיות באופן "שצובט את הלב".
מטבע הדברים, הפן הוויזואלי במחקריו של דושן היה חשוב ומוקפד לא פחות מזה המדעי. אם כוונתו המדעית הייתה לחשוף את מנגנוני השרירים שבבסיס הבעות הפנים האנושיות, הרי שהתיעוד הוויזואלי של הבעות אלה על כל הדקויות שבהן היה בעל חשיבות עצומה לצורך הגשמת מטרה זו. דושן ביקש לתפוס את ה"מצבים המהווים יופי אסתטי" והמליץ להתבונן בתצלומים מקרוב ובקפידה. ברבים מניסוייו שרירי הפנים של כל צד גורו בצורה שונה, וכך נוצרה הפרדה בין ההבעות המבוטאות בשני חצי הפנים. לגבי תצלומים אלה דושן היה סבור שיש חשיבות מכרעת להתבוננות על כל צד בנפרד, שכן רק כאשר כך ניתן להבחין בדקויות ההבעה שנעלמות מעינינו בצפייה הוליסטית.
בסוף חלקו המדעי של המכניזם, דושן מעביר ביקורת על כמה מהעבודות הקלאסיות ביותר בפיסול היווני, ביניהם לאוקואון וניובה, בטענה שהבעות פניהם לא תואמות את המציאות כפי שנמצאה במחקריו וכי פסלים אלה יוצרים אידיליה נטורליסטית. אך הוא כותב שאף על פי אי דיוקם האנטומי, הפסלים טומנים בתוכן את אידיאל היופי, מפני שהטבע אחריו הם מתחקים, הוא טבע יפה.
השפעותיו של דושן
בספרו של צ'ארלס דרווין, הבעות הרגשות אצל בני אדם וחיות משנת (The Expression of the Emotions in Man and Animals) (1872), הופיעו איורים שנעשו על פי תצלומיו של דושן.
תלמידו המפורסם ביותר של דושן היה ז'אן מרטן שארקו שלימים נהפך למנהל בית החולים פיטייה סלפטרייר. שארקו, בדומה לדושן, נהג גם הוא לצלם את מטופליו (בעיקר נשים - בסלפטרייר טופלו נשים בלבד), ואף האמין ביכולת להציג את ה"אמת" באמצעות התבוננות מדויקת. שארקו קרא לאחד החדרים בסלפטרייר על שמו של דושן.
לקריאה נוספת
- Sobieszek, Robert A., "Gymnastics of the Soul: The Clinical Aesthetics of Duchenne de Boulogne", in: Ghost in the Sell: Photography and the Human Soul, 1850-2000, Los Angeles County Museum of Art and MIT Press, pp. 32-79
- Freitas-Magalhães, A., & Castro, E. (2009). The Neuropsychophysiological Construction of the Human Smile. In A. Freitas-Magalhães (Ed.), Emotional Expression: The Brain and The Face (pp. 1–18). Porto: University Fernando Pessoa Press.
- Delaporte, François. Anatomy of the Passions. Stanford: Stanford University Press, 2008.
- Parent, André (August 2005). "Duchenne De Boulogne: a pioneer in neurology and medical photography". The Canadian journal of neurological sciences. Le journal canadien des sciences neurologiques 32 (3): 369–77
- Parent, André (November 2005). "Duchenne de Boulogne (1806-1875)". Parkinsonism Relat. Disord. 11 (7): 411–2
- Siegel, I M (2000). "Charcot and Duchenne: of mentors, pupils, and colleagues". Perspect. Biol. Med. 43 (4): 541–7.
- Bach, J R (April 2000). "The Duchenne de Boulogne-Meryon controversy and pseudohypertrophic muscular dystrophy". Journal of the history of medicine and allied sciences 55 (2): 158–78.
- Pearce, J M (September 1999). "Some contributions of Duchenne de Boulogne (1806-75)". J. Neurol. Neurosurg. Psychiatr. 67 (3): 322
- Jay, V (1998). "On a historical note: Duchenne of Boulogne". Pediatr. Dev. Pathol. 1 (3): 254–5
- George, M S (January 1994). "Reanimating the face: early writings by Duchenne and Darwin on the neurology of facial emotion expression". Journal of the history of the neurosciences 3 (1): 21–33.
- Ostini, S (March 1993). "[Faradization according to Duchenne de Boulogne (1855)]". Revue médicale de la Suisse romande 113 (3): 245–6.
קישורים חיצוניים
- סריקה של ספרו של דושן דה בולון: Mécanisme de la physionomie humaine, ou Analyse électro-physiologique de l'expression des passions applicable à la pratique des arts plastiques
הערות שוליים
- ^ Duchenne de Boulogne, G.-B. & Cuthbertson, Andrew R. (1990). The mechanism of human facial expression. Cambridge UK; New York; etc.: Cambridge University Press. p. 227: "It must be emphasized that, before Duchenne, French neurology did not exist."
- ^ Garrison, Fielding Hudson (1913). An introduction to the history of medicine.. Philadelphia & London: W. B. Saunders. p. 571. "Modem neurology is mainly of French extraction and derives from Duchenne, of Boulogne, through Charcot and his pupils."
- ^ Duchenne, Guillaume-Benjamin & Tibbets, Herbert (1871). A treatise on localized electrization, and its applications to pathology and therapeutics. London: Hardwicke
- ^ Lasègue, C. & Straus, J. (1875). "Duchenne de Boulogne; sa vie scientifique et ses oeuvres". Archives générales de médecine. 6th (P. Asselin) 2: 687–715
- ^ Garrison, p. 572
25016039גיום בנז'מן אמנד דושן דה בולון