אידיליה

אידיליה היא סוגה ספרותית לתיאור חיי כפר שלווים, חיים שאין בהם מפנים דרמטיים, חיים הצמודים אל ההווה, ואל מרכיביו המצומצמים. מקור המושג ביוונית עתיקה: אידיליון - ציור קטן, ציור של החיים הפשוטים, בדרך כלל של השכבות העממיות, הצמודים אל חליפות הטבע ועונותיו.

מבחינה צורנית, בין אם בפרוזה ובין אם בשירה, האידיליה היא התבוננות מושהית, המתעכבת בכל הפרטים המצויים ובמרכיבי אורח החיים המתואר.

בטעות מערבבים בין אידילי, כלומר דבר הכתוב בסוגת האידיליה, לבין אידיאלי - רצוי, נשאף, שאינו קיים בחיים הנוכחיים. האידיליות התפתחו מאז ראשיתן בעולם הקלאסי, מיצירות ריאליסטיות מובהקות, שתיארו בעיקר את חיי הכפר, ליצירות ספרותיות יותר משוכללות, שבהן תוארו הכיסופים אל עולם שלם שאבד. עם ההתרחקות מן הטבע והכפר, שחלה באירופה בעיקר, הפכה האידיליה לסוגה ספרותית שעוסקת בגעגועים לעבר אידילי ואידיאלי מושלם. עבר שבעצם לא היה קיים במציאות, עבר שהיה יציר הספרות ולא יציר מחקר אמיתי או התייחסות מדעית.

בספרות העברית פורסמו האידיליות הראשונות בתחילת המאה ה-20 על ידי שאול טשרניחובסקי, שנחשב לאבי האידיליה העברית. בעקבותיו נכתבו אידיליות נוספות על ידי דוד שמעוני, שמשון מלצר, יעקב פיכמן ואחרים. בתחילה זכתה האידיליה העברית להימנות בין הסוגות שעוררו את הקוראים להזדהות עם המפעל הציוני. לאחר מכן שימשו האידיליות לתיעוד ספרותי והנצחת חיי העם היהודי בגולה. גישה זו קיבלה דחיפה נוספת לאחר השואה, כאשר כותבי האידיליות ניסו להחיות את העולם היהודי שחרב. החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד ימינו (2016) סוגה זו כמעט נעלמה מנוף הספרות העברית.