דוד ורנר סנטור
דוד (ורנר) סנטור (בגרמנית: David Werner Senator; ברלין, 6 בספטמבר 1896 – אטלנטה, 2 בנובמבר 1953) היה סגן נשיא ומנכ"ל האוניברסיטה העברית, חבר הנהלת הסוכנות היהודית המורחבת ופעיל בברית שלום.
ביוגרפיה
שנותיו המוקדמות
סנטור למד באוניברסיטת מינכן, אוניברסיטת ברלין ואוניברסיטת פרייבורג, שם הוסמך ב-1919 כד"ר לכלכלה פוליטית. בעת היותו סטודנט התמסר לפעולות תרבות בקרב הנוער היהודי מבני המהגרים ממזרח אירופה. בהמשך לכך, סנטור הצטרף אל ה"פולקסהיים" (Volksheim, בית העם), מיסודו של זיגפריד להמן, ששימש כמרכז קהילתי לנוער מהגר ממזרח אירופה. כחלק מה"התקרבות אל המזרח", ובאופן חריג עבור יהודי-גרמני בן דורו, למד סנטור יידיש. כשוחר "הציונות התרבותית" למד גם עברית.[1] לאחר שירות קצר בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, סנטור הצטרף למפלגת פועלי ציון, אך פרש ממנה לאחר כמה שנים מאחר שלטעמו לא עשתה די כדי לקדם הבנה עם ערביי ארץ ישראל.[2][3]
בארגוני סיוע יהודיים בגרמניה
בשנים 1920–1921 היה מזכיר ואחר כך מזכיר כללי, של משרד הסעד לפועלים היהודים בגרמניה (Arbeiterfürsorgeamt). ב-1922, נתמנה סנטור לסגן מנהל מחלקת הפליטים של הג'וינט באירופה. בתפקידו זה ביקר ברוסיה ופעל במספר מדינות במזרח ומרכז אירופה. סנטור ניסה לעלות לארץ לראשונה ב-1924 ועבד כחבר הנהלת המשביר המרכזי בתל אביב. ב-1925 החליט לחזור לגרמניה וקיבל את משרת המזכיר הכללי של הג'וינט באירופה, בה כיהן עד 1930.
עלייה לארץ וחברות בהנהלת הסוכנות היהודית המורחבת
ב-1929 נוסדה הסוכנות היהודית המורחבת, בה היו חברים נציגים ציונים ונציגים לא ציונים, עליהם נמנו פילנתרופים אמריקאים. אך, בהגדרה, קשה היה למצוא לא-ציונים אמתיים שייאותו לקבוע את מושבם בארץ לשם כך. למרות היותו ציוני, סנטור קיבל את הצעת הלא-ציונים, ובראשם, פליקס ורבורג, לפעול כנציגם בארץ. אלה האחרונים בטחו בו כי יפעל באופן ענייני, ללא השפעה של חישובים "ציוניים" או מפלגתיים. כך, ב-1930 חזר לארץ כחבר הנהלת הסוכנות. תחילה עבד בתפקיד גזבר ואחר כך כמנהל מחלקת העלייה. בתפקידו זה, סייע בהבאת יהודי גרמניה לארץ בעקבות עליית הנאצים לשלטון ב-1933. יחד עם גאורג לנדואר ניהל סנטור את המחלקה הגרמנית של הסוכנות היהודית, שהייתה אחראית על יישוב ייהודי גרמניה. המחלקה דאגה לתקצוב ולהיבטים המנהליים של עליית הנוער והשניים עבדו באופן הדוק עם הנרייטה סאלד .[4] סנטור היה מעורב בהסכם ההעברה, ושימש כיו"ר דירקטוריון חברת "העברה", באמצעותה העבירו יהודי גרמניה את רכושם לארץ. היה ממקימי חברת רסקו.[5]
ב-1937 התפטר סנטור מתפקידו כמנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, בשל ביקורת על מדיניות חלוקת הסרטיפיקטים על פי שיקולים מפלגתיים. סנטור הוסיף לכהן כחבר הנהלת הסוכנות עד להתפטרותו בדצמבר 1945, בעקבות ביקורת מתמשכת על מדיניותה ביחס לערבים, ובראשה התחייבותה לתוכנית בילטמור.
באוניברסיטה העברית
ב-1937 נתמנה למנהל אדמיניסטרטיבי של האוניברסיטה העברית, תפקיד שמקביל למנכ"ל. סנטור שהה באוניברסיטה שעל הר הצופים בעת מלחמת העצמאות, ואף נטל חלק בשמירה.[6] ב-1949, עם שוך קרבות מלחמת העצמאות, סנטור נתמנה לסגן-נשיא אכסקוסיבי. עקירת האוניברסיטה מבניניה בהר הצופים, והצורך להפעילה ולקיימה בבניינים שכורים ופזורים בחלק הישראלי של העיר, ואף הצורך להוסיף לה מחלקות בהתאם לצרכים, דרשו ממנו מידה רבה של התמסרות ואימוץ היכולת.
פטירתו
במאי 1953, למרות בריאותו הלקויה, יצא סנטור לסיור לימודי באירופה, בבריטניה ובאמריקה, לעמוד על דרכי הפיתוח והארגון של אוניברסיטאות. במהלך אותה נסיעה, נפטר באטלנטה שבארצות הברית, וביום י' כסלו תשי"ד, 17 בנובמבר 1953, הובא ארונו לקבורה בירושלים.
פעילות ב"ברית שלום" וב"איחוד"
סנטור היה פעיל ב'ברית שלום', שפעלה מאמצע שנות העשרים ועד ראשית שנות השלושים. בהמשך, הצטרף לאגודת "איחוד" שהקים י"ל מאגנס ב-1942, והיה חבר מרכזי באגודה, שניסתה לסכל את יישום תוכנית החלוקה לטובת הקמת מדינה דו-לאומית.[7] מטרתן המוצהרת של קבוצות אלו הייתה: "לטפח את ההבנה והשלום בין היהודים ובין הערבים תושבי הארץ, מתוך הכרה בזכות הערבים לריבונות לאומית, שווה לזכות זו של היהודים[דרוש מקור]". דעות אלה הציבו את סנטור, בד בבד עם הארגונים האמורים, בשולי הציבוריות היהודית בארץ. עם זאת, השפעת הקבוצות האמורות בקרב סגל אוניברסיטה הייתה גדולה יחסית. כך, כאשר חיל המדע של ארגון ההגנה רצה לנצל את מעבדות וכוח האדם שבאוניברסיטה לצורך פיתוח אמצעי לחימה, נאלצו לעשות זאת במחתרת כפולה, הן מפני הבריטים, הן מפני רשויות האוניברסיטה.[6]
אחר
ורנר סנטור עוטר באות הכבוד מסדר האימפריה הבריטית. היה חבר דירקטוריון עליית הנוער,[8], יו"ר דירקטוריון כפר הנוער בן שמן, ועל שמו קרוי "בית סנטור" בבן שמן.
לקריאה נוספת
- אסף זלצר, “דוד ורנר סנטור (1896-1953)”, בתוך תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: ספר האישים - מייסדים, מעצבים וראשוני הפרופסורים לפני קום המדינה, הוצאת מאגנס, 2013, עמ' 42–45.
- זלמן שזר, אור אישים: דברי מסה וזיכרון על פגישות שתמו, עם עובד, 1955, עמ' 217–225.
- מיכאל הד ושאול כ"ץ (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: שורשים והתחלות, הוצאת מאגנס, 1997.
- Adi Livny, "Fighting Partition, Saving Mount Scopus: The Pragmatic Binationalism of D.W. Senator (1930-1949)", Studies in Contemporary Jewry (2020)
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר דוד (ורנר) סנטור", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2909
- חוברת מס' 37 לזכרו של דוד ורנר סנטור, שיבלים: ביטאון אגודת הבוגרים והידידים של כפר הנוער בן-שמן, ינואר 2016.
הערות שוליים
- ^ עמיחי ברלד, מי אתה ד"ר ורנר דוד סנטור? (עמ' 3-8), באתר ביטאון שיבלים, ינואר 2016
- ^ גרשם שלום, אמונה תמה: ציון לד"ר ו.סנטור ז"ל, דברים בגו: פרקי מורשת ותחיה, 1976, עמ' 498
- ^ דוד תדהר (עורך), "ד"ר דוד (ורנר) סנטור", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2909
- ^ רפאל גת, מפעל עליית הנוער, קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 152-153
- ^ עמירם אורן, חברת רסק"ו ופעילותה בתקופת העלייה החמישית (1940-1934), קתדרה 55, מרץ 1990, עמ' 160-126
- ^ 6.0 6.1 משה ארנוולד, מצור בתוך מצור, הר הצופים במלחמת העצמאות, ירושלים ורמת אפעל: הוצאת יד יצחק בן-צבי והמרכז לחקר כוח המגן, תש"ע 2010, עמ' 111
- ^ Adi Livny, Fighting Partition, Saving Mount Scopus: The Pragmatic Binationalism of D.W Senator (1930-1949), Studies in Contemporary Jewry XXXI, 2020, עמ' 225-246 doi: 10.1093/oso/9780197516485.003.0013
- ^ משה קול, כרך שלישי, "דוד ורנר סנטור" בתוך: מורים וחברים, תשל"ז, עמ' 11–38
31889291דוד ורנר סנטור