דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין הוא ביטוי המנוסח כשאלה רטורית, מקורו בתלמוד, ומשמעותו הוא שכאשר ישנה התנגשות בין דעת רב לדעת תלמיד יש להישמע לדעת הרב.
מקור הביטוי
הביטוי מופיע בתלמוד כאחד הטעמים לכלל ההלכתי אין שליח לדבר עבירה[1]. כיון שהשליח צריך היה להישמע לדברי הרב (הקב"ה) ולא לדברי התלמיד (המשלח), בטלה השליחות, והאחריות על העבירה שנעשתה מוטלת על השליח. שלש פעמים נוספות מופיע הביטוי בתלמוד הבבלי. בשני מקומות הוא מופיע כטענה שאין לטעון: לגבי השוכר עדי שקר נאמר שהוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים[2], ושהוא אינו יכול לטעון שעל עדי השקר היה שלא להעיד משום דברי הרב. וכן מסית אינו יכול לטעון שעל הניסת היה שלא לשמוע לו[3].
בדינים שונים
- לגבי מסית ומדיח - כאמור, בתלמוד נאמר שהמסית אינו יכול לפטור עצמו בטענה שהמוסת היה צריך לשמוע בקול הקב"ה ולא בקולו משום "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים". לפי התוספות[4] הטעם הוא שאיסור ההסתה הינו איסור העומד בפני עצמו, ואינו תלוי בכך שהמוסת ישמע ויפעל לפי ההסתה.
- הכלל אין שליח לדבר עבירה - לפי הטעם הזה יש חילוק בין שליח שמצווה על אותו איסור לבין שליח ש"אינו בר חיובא", כלומר אינו מצווה על איסור זה. דוגמה לדבר היא אשה שנשלחת על ידי איש לבצע הקפת הראש. כיון שאשה אינה מצווה על איסור הקפת הראש, לדעת רבינא תהיה במקרה זה שליחות לדבר עברה[5].
- אין הלכה כתלמיד במקום הרב - אחד מכללי הפסיקה במחלוקות האמוראים שהשתמשו בו הראשונים. כלל זה דומה לעיקרון לפיו יש להישמע לדברי הרב ולא לדברי התלמיד. אמנם הוא אינו כלל מוחלט[6]
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ב עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ו עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ט עמוד א'.
- ^ תוספות לתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ט עמוד א' דיבור המתחיל דברי.
- ^ רש"י לתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י' עמוד ב' דיבור המתחיל בר חיובא.
- ^ ראו למשל רא"ש הלכות בכורות פרק ז הלכה ב, בויקיטקסט.
