גזירה על המת שישתכח מן הלב
גזירה על המת שישתכח מן הלב הוא ביטוי תלמודי האומר שזכר מיתתו של אדם נשכח מעט מקרובו לאחר שנה מעת הפטירה. לדעה אחת, המת משתכח כבר לאחר חודש.
הזמן שמשתכח
דעת רב שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י"ב חודש[1], ודורש זאת מהפסוק בתהלים "נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד""[2], שכמו שסתם כלי לאחר י"ב חודש משתכח מהלב, כך גם המת,
לדעת שמואל אסור להספיד אדם שמת פחות משלושים יום לפני הרגל שמא יספיד גם בחג עצמו שהמת לא משתכח מן הלב ל' יום[3][4].
רבי חיים בן בצלאל ביאר[5] למה משתכח המת רק אחר י"ב חודש, כיון שבכל פרקי השנה אפשר שיתחדש עליו יגונו לומר אשתקד הייתי שמח עם קרובי, אבל לאחר שנה אין עולים הדברים בזכרונו.
בתנ"ך
במסכת סופרים[6] מובא שהסיבה שיעקב אבינו מיאן להתנחם על יוסף הצדיק, לפי שאין מתנחמים על החי, שכן רק על מת נאמר שמשתכח מהלב ולא על אדם חי שנעדר. אולם יעקב לא ראה בכך הוכחה שיוסף חי, משום שסבר שכיון שלא נקבר אינו משתכח[7].
השלכות הלכתיות
אל אף הכלל שהמת משתכח מן הלב לאחר י"ב חודש, לא סמכו על זה כהוכחה גמורה להתיר עגינות[8].
יש שהסבירו את חובת אמירת ברכת מחיה המתים לאחר שאדם לא ראה את חברו במשך י"ב חודש, בכך שלאחר זמן זה נשכח ממנו כמת[9].
רבי משה שיק[10] הביא בשם רבו החתם סופר שכיון שהדרך לשכוח אחר י"ב חודש, שבשנה מעוברת יש לכוון לצאת ידי חובת מצוות זכירת מעשה עמלק בקריאת התורה של פרשת כי תצא, שלא יעבור י"ב חודש מהקריאה של שנה שעברה ויעבור על "לא תשכח".
הט"ז[11] הביא בשם תורת האדם שכיון שהמת דרכו להישכח מהלב לאחר י"ב חודש, אין חיוב להספיד אדם שמת והגיע השמועה על מותו אחר י"ב חודש, כולל בשנה מעוברת.
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ח עמוד ב'
- ^ ספר תהילים, פרק ל"א, פסוק י"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ח' עמוד ב'
- ^ ויש שלמדו שלא חולק על שיטת רב שהמת משתכח רק אחר י"ב חודש, רק שהצער הגדול המתחדש ע"י הספד, הוא רק בתוך שלושים יום לפטירה, ולכן רק בתוך הזמן הזה נאסר הספד לפני החג, בית אפרים יורה דעה עח דה' ועוד
- ^ אגרת טיול דרוש מ', דה' מת, באר מים חיים בראשית לז לה.
- ^ פרק כ"ט ה"ט
- ^ נחלת יעקב בראשית לז לה
- ^ תורה תמימה פרשת וישב פל"ז הערה כה.
- ^ רבינו יונה ברכות נח א.
- ^ ספרו על תרי"ג מצוות, מצווה תרה
- ^ טורי זהב, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף ה'
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.