גוליית (רכב)
גלְיַת מוקש עוקב (בגרמנית: Goliath) הוא כלי רכב בלתי מאויש מונחה מרחוק, שפותח על ידי הורמאכט במלחמת העולם השנייה.
מזקו"ם זה, היה בערך באורך של 1.20 מטרים, ברוחב 60 ס"מ ובגובה של 30 ס"מ. הוא נשא מטען 75-100 קילוגרם חומר נפץ ונעשה בו שימוש למטרות מגוונות: החל בהשמדת טנקים וכלה בשיבוש מערכי חי"ר צפופים והרס בניינים. הוא היה מונחה באמצות קו טלפון שהשתרך לאחור עד המפעיל.
פיתוח ושימוש
בסוף 1940 השיג הוורמכאט אב טיפוס של מוקש עוקב שיוצר בידי הצרפתי אדולף קגרסה. לאחר מכן משרד החימוש הגרמני הטיל על חברת יצור הרכב הגרמנית בוגוורד מברמן לפתח מכשיר דומה בעל יכולת לשאת 50 קילוגרם חומר נפץ. תוצאת הפיתוח הייתה "גלית" (SdKfz. 302) שנשא 60 ק"ג חומר נפץ. גלית נשלט מרחוק על ידי ידית היגוי שהייתה מחוברת בכבל טלפון לחלקו האחורי של המכשיר. כל גלית היה חד פעמי ומטרתו הייתה להתפוצץ עם מטרתו. בתחילה הונע הגלית בעזרת מנוע חשמלי אך בשל עלותו הגבוהה (3000 רייכסמרק) והקושי לתקנו בשדה הקרב הוחלף המנוע החשמלי במנוע בנזין האמין יותר.
בגלית נעשה שימוש בכל החזיתות בהן לחם הוורמאכט, מאביב 1942. נעשה בו שימוש בעיקר ביחידות שריון והנדסה קרבית. הגלית נודע לשמצה בעיקר בשל השימוש בו במרד ורשה ב-1944, שם יחידות הורמאכט והאס אס השתמשו בו כדי לדכא את ההתנגדות העזה של הארמייה קריובה. בשל מחסור בנשק אנטי טנקי, נשלחו מתנדבים מקרב הפולנים לנתק את כבל הטלפון לפני שהגלית התפוצץ. גם בזמן הפלישה לנורמנדי נעשה שימוש בגליתים, אך בשל הפגזות הארטילריה הרבות הם הפכו ללא מבצעיים.
למרות שיוצרו 7,564 גליתים במהלך המלחמה הם לא נחשבו להצלחה בעיקר בשל עלותם הגבוהה, מהירותם הנמוכה (9.5 קמ"ש), פגיעות כבל הטלפון והשריון הדק שאיפשר לכל נשק אנטי טנקי לחסלו. עם זאת הגלית הניח את היסודות לפיתוחים של שליטה מרחוק על מכשירים לאחר המלחמה. גליתים ששרדו את המלחמה מוצגים כיום לראווה במוזיאון החימוש האמריקני, מוזיאון הטנקים בווינגטון בבריטניה ובמוזיאון השריון הגרמני.