גמלאן (מוזיקה)
גמלאן (Gamelan) הוא הרכב מוזיקלי מאינדונזיה, טיפוסי בעיקר לאיי באלי או יאווה, הכולל מגוון כלים כגון כלי הקשה: מטאלופונים, קסילופונים, תופים וגונגים, חלילי חזרן, כלי קשת וכלי מיתר. במקרים מסוימים נכללים גם זמרים.
המונח מתייחס יותר להרכב הכלים מאשר לנגני הכלים הללו. גמלאן הוא מערך כלים כישות מוגדרת ונבדלת, בנויה ומכווננת לנגינה קבועה בצוותא - אין זה מקובל להחליף כלים בין גמלאן אחד למשניהו.
מקור המילה "גמלאן" במילה משפת יאווה "יֶגאמָלֶס", שפירושה להכות או לדפוק בפטיש, והסופית "-אן" הופכת את השורש לשם עצם קיבוצי.
אף כי הגמלאן אינו פופולרי כשהיה מאז הופעת מוזיקת פופ, עדיין מקובל לנגן בו באירועים רשמיים ובהרבה טקסים מסורתיים באינדונזיה. לרוב האינדונזים, גמלאן הוא חלק בלתי נפרד מן התרבות האינדונזית.
טרמינולוגיה
מקור המילה "גמלאן" במילה "גָמֶל" בשפת יאווה, המתייחסת או לסוג הפטישון המשמש להקשה על הכלים או לפעולת ההקשה בפטישון. המונח "קאראוויטאן" מתייחס לנגינה בכלי גמלאן, ומקורו במילה "ראוויט", שמשמעה "מסובך" או "משוכלל" ובאה מן הסנסקריט. היא מתייחסת לתחושת הליטוש והאלגנטיות שהיא האידאל במוזיקה של יאווה. מילה אחרת מאותו שורש, "פַּנְגְראוויט", משמעה אדם בעל חוש לכך, והיא משמשת כתואר כבוד כשמזכירים נגני גמלאן ידועי-שם. המילה בשפת יאווה גבוהה ל"גמלאן" היא "גַאנְגְזה", שהיא שילוב של המילים "טמבאגה" ו"רייאזה" שעניינן החומרים שמשתמשים בהם לבניית גמלאן ארד (נחושת ובדיל), או "טיגה" ו"סדאזה", המתייחסות לחלקיהם היחסיים (שלושה ועשרה).
היסטוריה
הגמלאן קודם לתרבות ההינדו-בודהיסטית ששלטה באינדונזיה ברשומות המוקדמות ביותר שלה, ומייצג צורת אמנות ילידית. כלי הנגינה התפתחו לצורתם העכשווית בתקופת אימפריית מג'פהיט.[1] בניגוד להשפעה ההודית הכבדה בצורות אמנות אחרות, ההשפעה ההודית על מוזיקת הגמלאן ניכרת אך ורק בסגנון השירה של יאווה, ובנושאים של "ואיאנְג קוּליט" (תיאטרון בובות בצלליות).
במיתולוגיה של יאווה, את הגמלאן יצר סאנג היאנג גורו בתקופת סאקה (בסביבות 167 לספירה), כאל שמלך על כל יאווה מארמון על הר מנדרה במדאנג קאמולן (כיום הר לאוו), היה לו צורך באות שיקרא אליו את האלים, ולשם כך המציא את הגונג. למסרים מורכבים יותר, המציא שני סוגי גונג אחרים, וכך יצר את מערך הגמלאן המקורי.[2]
התמונה הראשונה של הרכב מוזיקלי נמצאת במקדש בורובודור מן המאה השמינית במרכז יאווה. בתמונה זו זוהו כלי נגינה כמו חליל במבוק, פעמונים, תופים בגדלים שונים, לאוטה וכלי מיתר לנגינה בקשת ולפריטה. עם זאת, חסרים בה מטאלופונים וקסילופונים. אף על פי כן, תמונת ההרכב המוזיקלי הזה נחשבת לצורה הקדומה ביותר של הגמלאן.
בארמונות יאווה נמצאים ההרכבים העתיקים ביותר המוכרים, גמלאן Munggang ו-Kodokngorek, כנראה מן המאה ה-12. אלה מהווים את הבסיס ל"סגנון הרם". סגנון אחר, "הסגנון החרישי", התפתח ממסורת ה-kemanak וקשור למסורות השירה של הפיוט היאוואני, באורח שנחשב לא פעם לדומה לביצוע מחול ה-bedhaya המודרני. במאה ה-17 התלכדו שני הסגנונות האלה, הרם והחרישי, ובמידה רבה מבחר סגנונות הגמלאן המודרני של באלי, יאווה ואיי סונדה נוצר מן הדרכים השונות של ערבוב היסודות האלה. מכאן, שעל אף השונות לכאורה בסגנונות, הם שותפים להרבה מן התפיסות התאורטיות, הכלים והטכניקות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ שגרירות הרפובליקה האינדונזית, "ביולטין למוזיאון הלאומי של קנדה" (אוטווה: אפריל 1961), עמ' 2, מצוטט אצל דונלד א. לנץ. "The Gamelan Music of Java and Bali: An Artistic Anomaly Complementary to Primary Tonal Theoretical Systems", הוצאת אוניברסיטת לינקולן בנברסקה, 1965, עמ' 5
- ^ R.T. Warsodiningrat, Serat Weda Pradangga. Cited in Roth, A. R. New Compositions for Javanese Gamelan. University of Durham, Doctoral Thesis, 1986. Page 4.