מובוטו ססה סקו

מובוטו ססה סקו

מובוטו ססה סקו קוקו נגבנדו ווה זה בנגה (משמעות בעברית: הלוחם רב העוצמה שהודות לחוסנו ורצונו הבלתי מתפשר לנצח, צועד מניצחון לניצחון ומותיר אש בנתיבו) (בלועזית: Mobutu Sese Seko Kuku Ngbendu Wa Za Banga, הידוע כמובוטו ססה סקו, בלידה - ז'וזף דזירה מבוטו 14 באוקטובר 1930 - 7 בספטמבר 1997) היה נשיא זאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) במשך 32 שנים (1965–1997). הוא עלה לשלטון בהפיכה צבאית בשנת 1965.

שנותיו המוקדמות

מובוטו ססה סקו נולד בשם ז'וזף דזירה מובוטו בליסאלה, קונגו הבלגית. הוא הצטרף ל"פורס פובליק", הצבא הקונגולזי הבלגי, ב-1949. שם הוא התקדם עד דרגת סרג'נט מייג'ור. ב-1956 פרש מהשירות הצבאי ועבד כעיתונאי ועורך. ב-1958 הוא הצטרף לתנועת Mouvement National Congolais (‏MNC) הלאומנית, ובעת קבלת עצמאות קונגו ב-30 ביוני 1960, התמנה לשר ההגנה בממשלת קונגו.

הממשלה החדשה הייתה קואליציה בין ראש הממשלה פטריס לומומבה והנשיא ג'וזף קסא וובו, שעד מהרה הידרדרה למאבקי כוח ביניהם. ב-14 בספטמבר 1960 הוביל קולונל מובוטו הפיכה להדחת לומומבה לטובת קסא וובו. ההפיכה המוצלחת הביאה לקידומו המהיר של מובוטו בשורות הפוליטיקה הקונגולזית והוא רכש לעצמו תומכים רבים מבית ומחוץ.

עלייתו לשלטון

ב-1965 תפס מובוטו את השלטון מידי קסא וובו, לאחר שהסתייע ב-CIA ובבלגים, ששאפו להדיח את קסא וובו בתקווה כי מובוטו ייטה יותר לטובתם במלחמה הקרה.

מובוטו הכריז על עצמו כנשיא לחמש שנים ועד מהרה ריכז את הכוח בידיו. הוא דיכא התקוממות נגדו ב-1967 ונבחר לנשיא בשנית בשנת 1970. בעקבות קמפיין אנטי אירופי לחיזוק הזהות האפריקאית, הוא שינה את שמה של מדינתו לזאיר באוקטובר 1971. אזרחי המדינה האפריקאים נצטוו לשנות את שמותיהם הנוצריים לשמות אפריקאיים והכמרים הוזהרו כי עונש מאסר של 5 שנים צפוי למי שיטביל ילד זאירי בשם נוצרי. לבוש מערבי ועניבות נאסרו, ועל הגברים היה ללבוש חולצה בסגנון מאו שנקראה "אבאקוסט". בשנת 1972 שינה מובוטו את שמו ל"מובוטו ססה סקו קוקו נגבנדו ווה זה בנגה" ("הלוחם רב העוצמה אשר הודות לחוסנו ורצונו הבלתי מתפשר לנצח צועד מניצחון לניצחון ומותיר אש בנתיבו"), ובקיצור: מובוטו ססה סקו.

שלטון יחיד

בתחילת דרכו בשלטון ריכז ססה סקו את הכוח בידיו בהוצאות להורג פומביות של מתנגדיו. רבים מהם נתלו בפני קהל גדול, כראש הממשלה לשעבר אווריסט קימבה, אשר נתלה יחד עם שלושה פוליטיקאים אחרים, ממתנגדי ססה סקו, בקינשאסה ביוני 1966.

מנהיג של מורדים נגד ססה סקו, פייר מולל, פותה לחזור למדינה בהבטחה לחנינה, אך עונה בעינויים קשים ביותר (עיניו נוקרו וגפיו נקצצו בזו אחר זו) והוצא להורג בידי כוחות מובוטו. בהמשך דרכו פסק מובוטו מההרג ופנה לטקטיקה של שיחוד מתנגדיו וקנייתם בטובות הנאה שונות. הוא דגל באמרה "שמור את ידידיך קרוב, ואת אויביך אף קרוב יותר" והשתמש בשוחד רב לנטרול מתנגדיו ומשיכתם חזרה לזאיר לשם הקטנת השפעתם בעולם.

שלטונו התאפיין תחילה בהלאמה של נכסי חברות זרות וגירוש משקיעים ואנשי עסקים אירופים ממדינתו. נכסים אלו נמסרו על פי רוב לבני משפחתו ושאר גורמים אשר מובוטו חפץ ביקרם והביאו להתעשרותם המהירה. לעומת זאת, המדינה שקעה בהאטה כלכלית עד כדי כך שב-1977 נאלץ מובוטו לפנות למשקיעים זרים בתחינה שישקיעו בזאיר. הוא גם חפץ בעזרה בלגית כנגד מתקפות מורדי הקטנגה מאנגולה.

למרות המצב הכלכלי הקשה הוא נבחר שוב לנשיא ב-1977, אף מועמד אחר לא התמודד לתפקיד. הונו האישי המשיך לגדול ונאמד בשנת 1984 בכחמישה מיליארד דולרים, רובם מופקדים בבנקים שווייציים. סכום זה היה כמעט שווה לחובה של מדינתו, שנאלצה ללוות ב-1989 כספים מבלגיה להחזרת חובותיה. מובוטו ססה סקו נהג באורח חיים מנקר עיניים והחזיק צי של מכוניות מרצדס מפוארות, שבהן נסע בין ארמונותיו המרובים, בעוד בני עמו רעבים למזון. התשתית במדינה התמוטטה כליל ורבים מעובדי המדינה לא קיבלו משכורות במשך חודשים ארוכים. כמעט כל הכסף שעבר בזאיר הגיע לידי מובוטו, משפחתו ומנהיגי הצבא והפוליטיקה. רק המשמר הנשיאותי קיבל את שכרו באופן עקבי.

האינפלציה החמורה שגרמה מדיניותו הכלכלית הביאה לשחיקה מהירה בכוח הקנייה של משכורות העובדים, ולביסוס תרבות של שוחד ושחיתות בשירות הציבורי.

שלטונו של מובוטו זכה למוניטין המפוקפקים של נפוטיזם מן הבולטים בעולם. הוא גם נהנה מפולחן אישיות בלתי מבוטל בניצוחו של שר התקשורת שלו, דומיניק סקומבי אינונגו. כל מהדורה של חדשות הערב נפתחה בדמותו של מובוטו יורד מן השמיים דרך עננים, כרזות בדמותו נתלו במקומות ציבוריים ופקידי ציבור ענדו מדליונים עם דמותו.

עם זאת, משטרים מערביים כזה של ארצות הברית וארגונים כקרן המטבע הבינלאומית תמכו בו ובמשטרו במתן הלוואות נוחות בשל עמידתו העקבית כנגד הקומוניזם. אמונה רווחת הייתה כי המצב בזאיר הוא "מובוטו או כאוס"; משמע, בלעדי משטרו העריץ, זאיר תתדרדר למלחמת אזרחים ומהומות אתניות. מיקומה האסטרטגי של זאיר במרכז היבשת ומרבצי המחצבים העשירים שלה היו סיבות נוספות לרצון בייצוב המדינה.

מדיניות חוץ

מדיניותו של מובוטו הייתה פרו-מערבית ואנטי-קומוניסטית. יחסיו עם ברית המועצות היו מתוחים, אם כי הוא התיר לה להקים שגרירות ב-1968. מובוטו תמך באינטרסים של ארצות הברית באפריקה ובקבוצות גרילה אנטי-קומוניסטיות כ-FNLA ו-UNITA באנגולה. עם זאת, היו לו יחסים לבביים עם כמה מדינות קומוניסטיות ומנהיגיהן כצ'אושסקו מרומניה, הרפובליקה העממית של סין וקוריאה הצפונית. זאיר הייתה חברה בארגון המדינות הבלתי-מזדהות, ובאופן רשמי מובוטו טען כי הוא אינו נוטה לצד אף גוש, על אף שבפועל הוא צידד במערב ברוב המקרים.

קשריו עם ישראל

מובוטו בביקורו בצוללת אח"י תנין, מלווה במפקד חיל הים זאב אלמוג

בקיץ 1963 ערך הגנרל מובוטו, אז רמטכ"ל צבא קונגו, ביקור בן שלושה שבועות בישראל כאורח צה"ל. בין השאר הוא נפגש עם הנשיא שזר וראש הממשלה לוי אשכול. הוא חזה בצניחתם של 219 מחייליו שבאו להתאמן בישראל וכן עבר בעצמו קורס צניחה מזורז. מאז נהג לענוד את כנפי הצניחה על חולצתו. בשנת 1970 מובוטו נמנה עם "ארבעת החכמים", ארבעה נשיאים אפריקאים שביקרו בישראל ובארצות ערב במסגרת ועד של הארגון לאחדות אפריקה בנושא הסכסוך במזרח התיכון. יחד עם מובוטו באו לישראל נשיאי קמרון, חוף השנהב וניגריה. בלחץ מדינות ערב - בעקבות ועידת המדינות הבלתי-מזדהות שהתקיימה באלג'יר, הודיע מובוטו ב-4 באוקטובר 1973, לקול תשואות רמות מעל בימת העצרת הכללית של האומות המאוחדות, על ניתוק יחסיה הדיפלומטיים של זאיר עם ישראל. בהמשך זכתה זאיר בסיוע פיננסי משמעותי מצד מדינות ערב עשירות.

בעקבות ביקור סאדאת בישראל, בשלה בשנת 1981 במשטר מובוטו ההחלטה לחדש את היחסים עם ישראל. הם חודשו רשמית במאי 1982. בעקבות זאת בשנות ה-80 של המאה ה-20 שוב סיפקה ישראל סיוע לרפובליקת זאיר. ישראל חימשה ואימנה את חטיבות העלית של הצבא. הנשיא חיים הרצוג, שר החוץ יצחק שמיר ושר הביטחון דאז אריאל שרון ביקרו בזאיר, וכמו כן הוזמן מובוטו לביקור נוסף בישראל, אך ביקור כזה לא התממש.

ממשלת הקואליציה

במאי 1990, בעקבות בעיות כלכליות ואי שקט במדינה, הסכים מובוטו להסיר את האיסור על קיום מפלגות ומינה ממשלת מעבר שתוביל לקראת בחירות. מהומות של חיילים שלא קיבלו את משכורתם בקינשאסה זירזו את כניסתם של גורמי אופוזיציה לממשלה, אך מובוטו עדיין שימר בידיו את השליטה על מנגנוני הביטחון והמשרדים הראשיים בממשלה. מאבקי כוח בממשלה פיצלו אותה ב-1993 לשני פלגים, אחד תומך במובוטו ואחד מתנגד לו. המצב הכלכלי המשיך להיות גרוע ביותר ושני הפלגים התאחדו חזרה ב-1994. מובוטו מינה את קנגו ווה דונדו, תומך ידוע של כלכלה חופשית, לראש ממשלה. מצבו הבריאותי של מובוטו החל מידרדר, ובאחת מהפעמים בהן נעדר מהמדינה לצורך קבלת טיפולים רפואיים באירופה, השתלטו בני הטוטסי על מרבית מזרח זאיר.

הדחתו

מובוטו הודח מהשלטון במהלך מלחמת קונגו הראשונה. בני הטוטסי התנגדו לו בשל תמיכתו בבני ההוטו ברואנדה, שהיו אחראים לרצח העם שם ב-1994. ממשלתו של מובוטו פרסמה בנובמבר 1996 צו האוסר הימצאות בני טוטסי בזאיר ומטיל עונש מוות על טוטסי שיימצא בה, דבר שהביא להתקוממות נרחבת שהחלה במזרח זאיר, בתמיכתו של פול קגמה, שלימים היה נשיא רואנדה. הטוטסי החלו במרד נרחב, גייסו גם קונגולזים שהתנגדו למובוטו, וצעדו לעבר הבירה קינשאסה. הצבא התמוטט בפניהם, שכן לא היה מאומן כלל להגנת המדינה, אלא עסק בעיקר ברדיפת מתנגדי משטר. ב-16 במאי 1997, לאחר כישלון שיחות שלום, נתפסה קינשאסה בידי הטוטסי. זאיר שינתה שמה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ומובוטו יצא לגלות בטוגו ולאחר מכן במרוקו.

מותו

מובוטו ססה סקו מת ב-7 בספטמבר 1997, ברבאט שבמרוקו. סיבת מותו הייתה סרטן הערמונית שהתגלה עוד ב-1962.

קישורים חיצוניים

• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על מובוטו ססה סקו‏, 7 בספטמבר 2010
• Léon César Codo L'Afrique noire et Israël
• מובוטו ססה סקו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הדיקטטורים | הרודן ששכר מטוס קונקורד לטובת מסעותיו בעולם, כאן, 9 בפברואר 2021

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30773010מובוטו ססה סקו