בתי וילארד
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מבנה ריקה.
בתי וילארד (באנגלית: Villard Houses) הוא מבנה היסטורי השוכן בשדרת מדיסון שברובע מנהטן שבניו יורק. הבתים תוכננו במקשה אחת על מנת לדמות אחוזה רחבת ידיים בסגנון נאו-רנסאנס איטלקי, אם כי בפועל היו אלה ששה בתים פרטיים נפרדים המקיפים חצר פנימית. בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 נבנה במתחם גורד שחקים מודרני - מלון לוטה ניו יורק פאלאס. מבחינה חיצונית בתי וילארד שומרו כמעט בשלמותם.
היסטוריה
הקמת בתי וילארד
הנרי וילארד, איש עסקים אמריקאי יליד ממלכת בוואריה, יזם את בנייתם של בתי וילארד בעת שכיהן כנשיא חברת התחבורה המסילתית נורת'רן פסיפיק ריילוויי. וילארד רכש חלקת אדמה בשדרת מדיסון במידטאון מנהטן, בין הרחובות 50 ו-51, מול קתדרלת פטריק ה"קדוש" (המשתרעת על פני גוש בניינים שלם וכניסתה הראשית מצויה ברחוב המקביל – השדרה החמישית). הבעלים הקודמים של הקרקע קידמו תוכנית להקמת בית דירות בן תשע קומות, אך וילארד החליט להקים מקבץ של בתים פרטיים גדולים הבנויים סביב חצר פנימית הפתוחה לשדרה. ג'וזף מ. ולס, אדריכל ממשרד האדריכלים שהיה חדש באותה עת, "מק'קים, מיד ווייט", הופקד על תכנון המבנה.[1] הבתים היו גדולים ומפוארים, נבנו בסגנון נאו-רנסאנס והתנשאו לגובה של 5 קומות. הם נבנו מאבנים בצבע חום כפי שהתעקש וילארד.[2] בין אנשי המקצוע ששקדו על עיצוב הפנים של בתי וילארד היו האמן ג'ון לה פארגה, הפסל אוגוסטוס סנט גאודנס והצייר מייטלנד ארמסטרונג. מבחינה חיצונית המבנה היה סימטרי (במבט מהחזית), אך הבתים היו בגדלים שונים (חמש תוכניות שונות), אחד מהם גדול במיוחד - זה שהיה מצוי בפינת רחוב 50, ומיועד עבור וילארד.
בתי ויליארד בשנים 1884 - 1977
הנרי וילארד הכריז על פשיטת רגל זמן קצר לאחר השלמת הבנייה, ב-1884. הוא התגורר במקום חודשים ספורים ואז נאלץ לעזוב.[1] ביתו נמכר לאליזבת מילס ריד, רעייתו של איל העיתונות וייטלאו ריד. ריד התגוררה בבית, שנודע כבית ריד, עד מותה ב-1931. בשנים 1943 עד 1945 בית ריד שימש כמועדון לנשות הצבא, לאחר שעבר את ההתאמות הנדרשות ואירח נשים בעלות של 50 סנט ללילה. הבעלות על בתי ויליארד החליפה ידיים פעמים רבות במהלך המאה ה-20.[3] בשנים 1948 עד 1949 הארכידיוקסיה של ניו יורק רכשה את הבתים בזה אחר זה. היא מיקמה את משרדיה במקום והחזיקה בחמישה מהבתים. הבית השישי, זה המצוי בשדרת מדיסון פינת רחוב 51, היה בבעלות בית ההוצאה לאור רנדום האוס ושימש כמשרד – הוא נרכש מידי ג'וזף קנדי, אביו של ג'ון קנדי, ב-1946. משפחת קנדי רכשה את הבית לשם מגורים, אך לא עברה להתגורר בו מעולם.[3] ב-1968 הוועדה לשימור אבני דרך בעיר ניו יורק הכריזה על המתחם כמבנה לשימור,[1] ללא התנגדות של הבעלים. ב-1971 רכשה הארכידיוקסיה של ניו יורק את הבית השישי והאחרון – בית רנדום האוס. הרכישה התאפשרה בזכות תרומה של 2.25 מיליון דולר שהתקבלה מהנרי גייזמן.[3] כשלוש שנים קודם לכן מפתח המקרקעין הארי הלמסלי, החל בניהול משא ומתן עם הארכידיוקסיה על רכישת המתחם כולו.[1] הארכידיוקסיה מכרה את המתחם להלמסלי ב-1974 – למעשה, היא החכירה לו את הקרקע והמצוי מעליה בחוזה ל-99 שנים. המתחם כלל גם חלקת אדמה אחורית, בין הרחובות 50 ו-51. ב-1975 צורף המבנה למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בארצות הברית.
הקמת מלון במתחם ובתי וילארד בהווה
הארי הלמסלי ראה בבתי וילארד מיקום מושלם להקמת מלון פאר בשל מיקומם בלב מנהטן וכך היה. על תכנון המיזם הופקדו משרדי האדריכלים "אמרי רות ובניו" וכן "הארדי הולצמן פייפר". בתי ויליארד שומרו מבחינה חיצונית, כאשר רק ה"גיבנת" - חלק משני הבתים העורפיים שבכיוון הנגדי לשדרת מדיסון - נהרסה[4] (על מנת לאפשר הקמת מגדל בתכנון מלבני לכל גובהו) ולאחר הריסתה נותר מבנה בצורת האות חי"ת, כמעט כל המבנה המקורי. בצמוד למבנה נבנה מלון בן 51 קומות עשוי מתכת וזכוכית.[2] בתי וילארד שומרו מבחינה חיצונית ונעשה מאמץ לשמר אותם גם מבחינה פנימית, אם כי חלק הארי של השטח הוקצה לשימוש המלון. הכניסה הראשית למלון מוקמה בשדרת מדיסון ואילו המעבר אליה נקבע דרך החצר הפנימית והדלתות המובילות אליה מצויות במקום בו שכנו בעבר שני הבתים העורפיים. הבנייה החלה ב-1977.[2] בשטחים הנותרים נעשה שימוש מסחרי, כאשר בפינת רחוב 50, במקום בו היה מצוי בית רנדום האוס, התמקמה עמותה לשימור מבנים – האגודה לאמנות מוניציפלית של העיר ניו יורק (נוסדה ב-1893) – כחלק מעסקה שנרקמה בין הלמסלי לכוחות שפעלו לשימור המבנה. המשרדים הושכרו לעמותה תמורת סכום סמלי בחוזה ל-25 שנה ולאחר התקופה הזו העמותה עברה למשכן צנוע יותר והשטחים הוצעו להשכרה לשימוש מסחרי (משרדים ומסחר) בשוק החופשי. מלון הלמסלי פאלאס נפתח ב-1980 והיה לאחד המלונות המבוקשים והיוקרתיים במנהטן. ב-1992 נרכש המתחם כולו (בתי ויליארד, המלון ומבנה בן שתי קומות הצמוד למלון, ברחוב 50, ומשמש מסעדה) על ידי חברה בבעלות חסן אל-בולקיה, סולטאן ברוניי ושמו שונה למלון ניו יורק פאלאס. ב-2011 נמכר המלון לקבוצת נורת'ווד תמורת 400 מיליון דולר והקבוצה השקיעה 140 מיליון דולר בשיפוצו והוא כולל 909 חדרים וסוויטות. ב-2015 נמכר המתחם לרשת המלונות Lotte תמורת 805 מיליון דולר ושם המלון שונה לזה הנוכחי: מלון לוטה ניו יורק פאלאס.[5]
לקריאה נוספת
- Villard Houses, The life Story of a Landmark מאת ויליאם שופסין ומוסט ברודריק, ראה אור ב-1980 בהוצאת ויקינג פרס[6]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 פנלופה גרין, Rocking the Palazzo באתר הניו יורק טיימס, 30 באפריל 2014
- ^ 2.0 2.1 2.2 לוגן ויבר, דייוויד סלומון, New York Palace Hotel באתר SHA ARCHIPEDIA
- ^ 3.0 3.1 3.2 סטיבן ר. וייזמן, Villard Houses, City Landmark, Are Purchased by Archdiocese באתר הניו יורק טיימס, 12 במרץ 1971
- ^ אמילי נונקו, Exclusive Photos: Tour the Lavish South Wing of the Gilded Age Villard Houses באתר 6sqft, 27 באפריל 2016
- ^ קתרין קלארק, New York’s iconic Palace Hotel will sell to South Korean firm for $805M באתר ניו יורק דיילי ניוז, 22 ביולי 2011
- ^ מסת"ב 978-0670746859
