בלה צ'או
בלה צ'או (באיטלקית: Bella Ciao, תרגום: "להתראות יפה") הוא שיר עם איטלקי המזוהה עם ההתנגדות לפשיזם. השיר היה נפוץ בקרב הפרטיזנים האיטלקים במהלך מלחמת האזרחים האיטלקית, במלחמת העולם השנייה בין 1943 ל-1945, במאבקם נגד הרפובליקה הפאשיסטית האיטלקית וגרמניה הנאצית, והוא נחשב כיום כהמנון של חופש והתנגדות לפשיזם ברחבי העולם.
היסטוריה
מקור הלחן
מקור הלחן עממי ואינו ידוע בוודאות. מהנדס איטלקי בשם פאוסטו ג'ובנארדי (Fausto Giovannardi) הציע שההשראה לחן מגיעה ממקור יידישאי כפי שניתן לשמוע בשיר כליזמר בשם פחם (קויילען)[1]. ההקלטה הקדומה ביותר של השיר בוצעה על ידי מישה זיגנהוף (Mishka Ziganoff) בניו-יורק שנת 1919.
גרסת המונדינות
השיר "בלה צ'או" מבוסס על שיר מחאה איטלקי מסוף המאה ה-19 בשם "Alla mattina appena alzata" (תרגום: "קמתי השכם בבוקר"). זהו שיר מחאה של פועלות ה"מונדינה" (אנ') על תנאי העבודה הקשים בשדות האורז בצפון איטליה.
בשדות האורז של עמק הפו הועסקו "מונדינות" (מנכשות אורז) בניכוש עשבים שוטים ושתילת שיחי אורז ממשתלות לערוגות בשדה מוצף במים. עבודת ה"מונדינות" הייתה משימה קשה ומעייפת, ובוצעה בעיקר על ידי נשים עניות. הפועלות עבדו ימי עבודה ארוכים בחודשי הקיץ החמים כאשר רגליהן היחפות שקועות במים עד הברכיים, וגבן כפוף במשך שעות רבות. תנאי העבודה הקשים, השעות הארוכות והשכר הנמוך הביאו לאי שביעות רצון מתמדת, ומדי פעם התעוררו מהומות ומחאות. ה"פדרוני", בעלי החוות הקשוחים, התעמרו בנשים, ובזמני שביתות ומחאות הביאו עובדים זמניים שכונו "שוברי שביתה".
המחאה העממית של הפועלות הולידה שירי מחאה רבים, בהם שירים הקוראים לקיצור שעות העבודה, שירים נגד שוברי השביתה ושירים נגד בעלי החוות הנצלנים. המחאה תוארה ביצירות ספרותיות ואמנותיות רבות, בהן הסרט "האורז המר", שהיה מועמד לזכייה באוסקר. לאחר מאבקים רבים, הממשלה קיבלה את דרישות המפגינים, ובין השנים 1906 ל-1909 נחקקו מספר חוקים בהם נקבע יום עבודה בן 8 שעות.
הגרסה הכתובה המוקדמת ביותר של השיר נמצאה בשנת 1906 בעיר וורצ'לי, במחוז פיימונטה.
גרסת הפרטיזנים
השיר "בלה צ'או" הנפוץ בעולם כיום הוא המנון אנטי-פשיסטי שמקורו בתנועות הפרטיזנים שפעלו נגד משטר איטליה הפאשיסטית. השיר שימש השראה לפרטיזנים בכפרים ובעיירות שפעלו נגד המשטר ונגד חיילי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
השיר מבוסס בעקיפין על שיר המחאה של פועלות האורז. מחבר המילים אינו ידוע, אך חוקרי מוזיקה מצאו שמילות השיר דומות לשיר עם איטלקי מימי הביניים בשם "הפרח על הקבר" והמנגינה דומה לשיר ילדים בשם "הסבתא הזקנה שלי".
השיר הפך לפופולרי ברחבי העולם בשנת 1947 לאחר שבוצע בידי מקהלת הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי בכנס העולמי בפראג באותה שנה. הוא התחבב על המפלגות הקומוניסטיות ברחבי אירופה, ובוצע בכל שנה בכנסי התנועה על ידי נציגי איטליה, ולאחר מכן תורגם לשפות רבות על ידי נציגי הארצות האחרות.
השיר נפוץ בעיקר בקרב תנועות התנגדות ברחבי העולם. הוא היה פופולרי במיוחד במחאות סטודנטים בשנות השישים, בהן המחאה נגד מלחמת וייטנאם, אירועי מאי 1968 בפריז והאביב של פראג. הגרסה בספרדית, למשל, פופולרית אצל הספאטיסטים בצ'יאפס, והוא נפוץ גם בתנועות נוער בקובה וברפובליקה העממית של סין. הוא מושר בימינו באירועי מחאה רבים, בהם המחאה נגד וול סטריט בארצות הברית והמחאה נגד הפיגוע במשרדי "שרלי הבדו" בפריז, ומהווה חלק קבוע באירועים פוליטיים באירופה, כמחאה על עליית כוחן של מפלגות ימין פופוליסטי.
השיר זכה לשלל ביצועים ותורגם לשפות רבות, וגרסאות שלו הוקלטו על ידי אמנים רבים, בהם איב מונטאן, מרי הופקין, סנדי שו, מאנו צ'או ומקהלת הצבא האדום.
ב-2018 הפך השיר לפופולרי שוב, בעיקר בעקבות ביצוע השיר במספר פרקים של סדרת הטלוויזיה הספרדית "בית הנייר" שזכתה להצלחה ולפופולריות רבה. מאז חודשו לו כמה גרסאות ורמיקסים.
הגרסה העברית
השיר "בלה צ'או" תורגם לעברית בשנת 1962.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- עמירם צברי, בלה צ'או, משדות האורז של עמק הפו ליערות הפרטיזנים בטוסקנה.
בלה צ'או, בביצוע חבורת רננים, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
בלה צ'או25917589