בית הכנסת הספרדי הגדול, ימין משה
 | |
| מבנה בית הכנסת מבחוץ, 2019 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| שימוש | בית כנסת |
| כתובת | רחוב מלכי 2 |
| מדינה |
 ישראל |
| בעלים | הקהילה הספרדית ימין משה |
| נוסח תפילה | נוסח הספרדים |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1896–1897 (כשנה) |
| מידע טכני | |
| קיבולת | 60 מקומות ישיבה |
| קואורדינטות | 31°46′18″N 35°13′30″E / 31.77166°N 35.225°E |
| http://www. | |
|
(למפת ירושלים רגילה)   בית הכנסת הספרדי ימין משה | |
בית הכנסת הספרדי בימין משה שבירושלים נחנך בשנת 1897 בסמוך למשכנות שאננים. בית הכנסת הספרדי הוקם על ידי משפחות מייסדי השכונה, רובן משפחות ספרדיות, בני האוכלוסייה הירושלמית הוותיקה. עיצובו של בית הכנסת ייחודי ומפואר. אחרי מלחמת העצמאות אוכלסה השכונה בעולים מטורקיה ששיפצו את בית הכנסת הספרדי, הביאו איתם תשמישי קדושה וספרי תורה ומאז הוא משמש אותם לתפילה ולשמחות בנוסח יוצאי טורקיה.[1]
משכנות שאננים "והיציאה מן החומות"
במחצית המאה ה-19 בעקבות תנאי החיים הירודים בעיר העתיקה בירושלים החל תהליך של יציאה מחומות העיר העתיקה אל המרחבים שמסביב. השכונה הראשונה אשר נבנתה בשנת 1860 הייתה שכונת "משכנות שאננים". ב-1892, מעל שלושה עשורים אחרי הקמת משכנות שאננים, הקימה קרן מזכרת משה מונטיפיורי את שכונת ימין משה בסמוך למשכנות שאננים על אדמות כרם משה ויהודית. השכונה חולקה בפועל לשני חלקים שנוהלו כשתי שכונות: החלק האשכנזי בצפון והספרדי בדרום. כל אחת משתי השכונות הקימה בית כנסת. שני בתי הכנסת המקוריים האשכנזי והספרדי משמשים מאז הקמתם בייעודם הראשוני למרות התהפוכות באופי השכונה. עד שהושלמה בניית בית הכנסת הספרדי, חברי הקהילה קבעו את מקום תפילתם הזמני בטחנת הקמח שכבר הייתה מושבתת. כל בעל בית הרים תרומה לבנין בית הכנסת שנבנה בקצה הדרומי של השכונה בסמוך למשכנות שאננים.[1]
תולדות מתחם בית הכנסת הספרדי
בשנת 1897 חנכו רבניה ונכבדיה של ירושלים, את מבנה הקבע שנבנה ברחוב מלכי בימין משה. בית הכנסת הוקם בכספי ועד השכונה וכספים שנתרמו בידי ועד הרבנים בראשם של שמואל מיוחס, הרב יעקב חי בכור נסים (בן הראב"ד שמואל נסים), יצחק אשכנזי ואליהו פאנגיל. את העיצוב הראשוני של בית הכנסת הספרדי יצרו משפחות מייסדי השכונה, רובן משפחות ספרדיות, אוכלוסייה ירושלמית ותיקה שהקימה את בית הכנסת בדמותה. עיצובו של בית הכנסת הספרדי ייחודי. ארון הקודש ניצב בפינה הצפון-מזרחית של בית הכנסת, כשבימת התפילה ניצבת במרכז האולם, באלכסון מול ארון הקודש, כך שהמתפללים פונים לכיוון הכותל המערבי. הבימה בנויה מאבנים דמויות שיש שנחצבו עבורה בבית לחם. התקרה המקומרת מעוטרת בציורי חיות שהם איור לפסוק מהמשנה "הווי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". הסופר יעקב יהושע בספרו 'ילדות בירושלים הישנה' מתאר: "שעה שעמדו יחידי בית הכנסת בתפילה ופניהם למזרח, דומה כי נתלכדה תפילתם עם ההוד וההדר שנשקף מחלונותיו הצופים אל מול חומות ירושלים והר ציון…כשעמד החזן על אותה תיבה וממולו הנוף המקסים של חומות ירושלים וגיא בן הינום, דומה היה לכהן העומד בתפילה בבית המקדש"[2]
ההתקפות על השכונה שהחלו בימי המרד הערבי בשנות 1930 הותירו עדות בבית הכנסת בצורת צלקות רסיסי ירי שעדיין ניתן להבחין בהן. בעקבות ההתקפות על השכונה, קבעה מפקדת ההגנה כמה סליקים להחבאת נשק בשכונה, אחד מהם היה בתוך ארון הקודש בבית הכנסת הספרדי. עם פרוץ מלחמת העצמאות החלו תושבי ימין משה לספוג פגיעות קשות מהתושבים הערבים שהתגוררו סביב העיר העתיקה עד כדי ניסיון של פורעים ערבים לפרוץ לשכונה. עקב כך, התבקשו התושבים על ידי מוסדות היישוב להתפנות ממנה. גם בית הכנסת פונה והפך לעמדה צבאית. לוח זיכרון שקבוע בצדו הצפוני של בית הכנסת מנציח את בן השכונה אברהם מיכאל קירשנבוים, שנהרג בתש"ח על הגנתה. במקלע ברן שבידו ירה קירשנבוים מאחד הגגות אל תוקפים ערבים שניסו לפרוץ לשכונה והניס אותם. חילים בריטים שניצבו על גג מלון המלך דוד ירו בו והרגו אותו.
אחרי מלחמת העצמאות, החלה תקופה חדשה בתולדות בית הכנסת. השכונה אוכלסה בעולים חדשים שהופנו איליה על ידי הסוכנות היהודית, רובם יוצאי טורקיה. אחד המעשים הראשונים של עולי טורקיה היה איסוף גרוש לגרוש לטובת שיפוץ בית הכנסת הנטוש. הבימה שוקמה וארון הקודש נבנה מחדש. תשמישי קדושה חדשים הובאו עם העולים. חילופי האוכלוסייה הביאו שינוי בנוסח התפילה במקום שהפך לנוסח יוצאי טורקיה. שוב חזר בית הכנסת להיות אחד ממוקדי החיים של התושבים. בית הכנסת ובתי השכונה ישבו על קו הגבול העירוני מ-1948 עד 1967. מטחי האש לא פסקו. אחת הפגיעות היגיעה לבימת הקריאה בתורה. את סימני הפגיעה רואים בצידה המזרחי של הבימה בקרבת החלונות. המצב הביטחוני, דלות התשתיות והעוני עשו את חיי התושבים בשכונה קשים במיוחד עד לסיום מלחמת ששת הימים.[1]
החיים בבית הכנסת עד שנת 1948
בתחילת דרכו שימש בית הכנסת את מתיישבי השכונה הספרדיים לתפילות, בהמשך התיישבו בשכונה גדולי תורה ורבנים חשובים שהתפללו ולימדו תורה בבית הכנסת. הגבאי והחזן הראשון ששירת בבית הכנסת (ואף היה אחד ממייסדיו) היה החכם יעקב חי בשמו השני בכור נסים (יעקב חי בכור נסים) ביחד עם הגבאי יוסף פרץ ששרת בבית הכנסת כחמישים שנה, שמשים נוספים היו מאיר אל בלנטי ומאיר חי גינו, רבנים ששרתו בבית הכנסת היו :הרב יוסף מרדכי הלוי, הרב שמואל נסים, אברהם פילוסוף וחנניה גבריאל והחזנים שמואל מיוחס, בכור נסים, יצחק דאסה, חיים פיררה, יוסף בורלא, מרדכי סוזין, כעזר כנגדם כפייטנים שימשו חכם אברהם רומנו ודוד בנבנישתי, השמש טיאנו אברהם שתפקידו להכריז לנשות השכונה על כניסת השבת והזמן להדלקת העששיות לשבת. מנהג תפילת תיקון חצות התנהל שני מישורים, רבנים ספרדיים למדניים ערכו את התיקון בביתם, אך בעלי הבתים בשכונה נהגו להגיע לבית הכנסת הספרדי על מנת לערוך אותו שם, בבית הכנסת נערכו כיתות לימוד חזנות, פיוטים ותפילה בנוסח ספרדי לצעירי המקום על מנת להכשירם לשמש בבית הכנסת בימי חול ומועד. הרב יצחק באדהב שחי בין השנים 1859–1942 שנהג לאסוף ולחקור כתבי יד וספרי תלמוד ותנך מהמאות השלוש עשר, התגורר בדירה זעירה מתחת לבית הכנסת בחלקה הצפוני בסמוך לקמרון, בסמטה הקטנה שנקראה מעבר בדאהב בה גר בדירתו הקטנה, לאחר מותו נקבע שמה של הסמטה על שמו. מתפלל ידוע נוסף בבית הכנסת היה בעל בית הדפוס המאסף, רבי בן ציון אברהם קואינקה שגם הוא עסק באיסוף כתבי עת וספרים, עוד מתפללים מפורסמים היו שמואל מיוחס ויצחק דסה. רבה של בית הכנסת הספרדי לפני הפינוי היה הרב יעקב דסה.
פינוי השכונה והמחאה החברתית לאחר 1967
מיד אחרי מלחמת ששת הימים חל מהפך ושכונות הקו העירוני הפכו אטרקטיביות הודות למיקומן. בהיעדר יכולת של התושבים לשלם על שיקום התשתיות בשכונה כפי שדרשו מהם, הבהירו להם כי עליהם להתפנות ממנה. תהליך הפינוי צבר תאוצה והפך לפעולה מאורגנת, ממוסדת ומכוונת. ב-1968 הופקעו הקרקעות מידי הדיירים על פי החלטת ועדת השרים לענייני ירושלים. הרשויות המוסמכות היו אמורות להביא לפינוי מלא של התושבים, להעמיד לרשות המפונים “דירות מתאימות בתנאים המקובלים בפינוי משכנות עוני”, לשפץ את הסמטאות ואת התשתיות ולשכן במקום אוכלוסייה מסוג אחר שתוכל להשקיע מכספה בבינוי. הביצוע נמסר לידי החברה לפיתוח מזרח ירושלים, חברה ממשלתית שהוקמה בשנת 1966 במטרה לפתח ולשקם את שכונת ימין משה ושכונת ממילא שהיו שכונות ספר. משנת 1967 שימשה החברה כזרוע הביצועית העיקרית של ממשלת ישראל ועיריית ירושלים בפיתוח ובשיקום שכונות העיר החדשות. דגש רב ניתן לפרויקטים תיירותיים. מטרתה המוצהרת של החברה לפיתוח ירושלים הייתה ונותרה "לקדם ולשפר את חוויית התיירים והתושבים באתריה ולחזק את מעמדה (של ירושלים) כמוקד עלייה לרגל מכל העולם" ואכן המציאות העכשווית היא של שכונה מתויירת, שכונת יוקרה שבה חיים כיום מעט אמנים, ידוענים, בעלי הון ותושבי חוץ. לפי דוח מבקר המדינה,דוח על הביקורת בחברה לפיתוח מזרח ירושלים מ-1993, חלק מחוכרי הבתים לא גרים בקביעות בשכונה בניגוד לתנאי החכירה וסביר להניח שהם תושבי חוץ שמגיעים לפרק זמן של חודשים אחדים בשנה.
מאז 1967, סיפורו של "בית הכנסת הספרדי הגדול" בשכונת ימין משה בירושלים, הוא סיפור של מחאה חברתית נמשכת.[3] בשנת 1967 וותיקי ימין משה פונו בניגוד לרצונם משכונתם על ידי העירייה, למרות זאת, הם מוסיפים לבוא מדי שבת וחג מכל קצוות ירושלים, אל בית הכנסת ששיקמו במו ידיהם. הם מקיימים בו שיעורים ותפילות על פי הנוסח והנעימות של יוצאי טורקיה, ומתקשים לשכוח את הפינוי ההוא, שאותו הם נושאים כעלבון בלבם.
בית הכנסת כיום
מתפללי בית הכנסת וצאצאיהם ממשיכים להגיע ולטפח את בית הכנסת. בבית הכנסת מתנהלות תפילות ואירועי שמחות באופן שוטף. פעילות רבה של סיורים מצביעה על עניין רב שיש כיום ללימוד ההיסטוריה בסיורים בתוך האתרים. כפי שציין החוקר ראובן גפני "אם אתה נכנס לבית הכנסת הספרדי בימין משה למשל אתה מוצא פגיעות ורסיסים, זכר למאורעות תרפ"ט וימי המרד הערבי הגדול. בית הכנסת הוא מעין סוכן זיכרון של כל קהילה ושכונה. זה מקום שהקהילה יכולה לזכור בו את המייסדים שלה, המקורות שלה והאירועים שהתרחשו במהלך השנים בשכונה".[4]
"בית הכנסת הוא הרבה יותר ממקום תפילה – הוא גם מקום הזדהות. כשאתה מדריך סיור בימין משה ומדלג על בית הכנסת אתה לא באמת מבין את השכונה, וזו החמצה".
ראשי מכון יד בן צבי שוכנעו לכלול את בתי הכנסת שבשכונה במרכז הסיורים. מלאכת התחקיר ואיסוף החומר בוצעו על ידי החוקר ראובן גפני. תחקיר שכלל סקר ארכיוני, גאוגרפי והיסטורי, ששילב בתוכו גם שיחות וריאיונות עם ותיקי המתפללים והגבאים בכל קהילה וקהילה, וניסיון לדלות תיאורים ספרותיים ופולקלוריסטיים על בתי הכנסת השונים, תוך שימוש ברשת רחבה של מקורות.
קישורים חיצוניים
- סיפור תחילת בתי הכנסת (אורכב 19.02.2020 בארכיון Wayback Machine)
- פינוי השכונה, מעריב - כרמית ספיר וייץ 3/7/17
- תמר הירדני -היציאה מהחומות
- בית הכנסת הספרדי בימין משה סיגל לנדסברג, מגזין "מורשת ארץ"
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 ראובן גפני, בית תפילה- בתי כנסת חבויים בלב ירושלים, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 2008
- ^ יעקב יהושוע, ילדות בירושלים הישנה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1973
- ^ נדב שרגאי, ארבעים שנה של מחאה חברתית, באתר הארץ, 3/4/2008
- ^ שי דורון, ראובן גפני רוצה שתכירו את ירושלים דרך בתי הכנסת, באתר nrg זמן ירושלים, 'מקור ראשון', 24/10/2010
36520726בית הכנסת הספרדי הגדול, ימין משה