ביבליוגרפיה
בִּיבְּלִיּוֹגְרַפְיָה (במינוח האקדמיה ללשון העברית: רשימת מקורות) היא תורה שתכליתה מיסוד שיטות שונות לתיאור וסידור רשימות של מקורות מידע: ספרים, מאמרים וכל חומר כתוב אחר (כדוגמת תלמוד או תנ"ך). רשימות ביבליוגרפיות מופיעות בספרים רבים המבקשים להפנות את הקורא לקריאה נוספת. בנפרד מהן, קיימים ספרים שתכליתם היא ביבליוגרפית. ישנם ספרים מועטים מראשית התפתחות הביבליוגרפיה המנסים למפות את כל הספרות שנכתבה אך רובם המוחלט כתוב על נושאים מסוימים, כגון: תחום מדעי, תקופה היסטורית, שפה, ביבליוגרפיה של ספריה מסוימת או כל תחום ספציפי אחר.
הביבליוגרפיה קיימת כמקצוע מדעי, אמנם כיום לא ניתן ללמוד בו תואר אקדמי בפני עצמו, אך באוניברסיטאות, ספריות ומוסדות לימוד שונים, נלמדת הביבליוגרפיה בסדנאות או קורסים המיוחדים לזה.
מטרתו של הרישום הביבליוגרפי
לביבליוגרפיה שתי מטרות עיקריות:
- אזכור המקורות שאותם מצטט הספר או שעליהם הוא מסתמך לשם מתן אסמכתה או קרדיט ליוצרים אחרים. מטרה זו בולטת בעיקר במחקרים או ספרות מקצועית (לדוגמה: ספרות משפטית בה חשוב התקדים והמחקר הפרשני).
- הפניית הקורא לספרות המרחיבה את הדיבור בנושאי הספר. כמעט כל חיבור אינו צומח בחלל ריק ועל כן ברוב ספרי העיון קיימת חשיבות לביבליוגרפיה מהסוג הזה. יתרה מזו, ביבליוגרפיה קצרה מדי מעוררת חשש שהספר שטחי, משום שמחברו בחן רק מעט מהספרים שראוי לבחון בעת כתיבת הספר.
לאופי הספר ולמטרת הביבליוגרפיה יש השפעה על תוכן הרשימה הביבליוגרפית ועל אופן הצגתה. למשל, כאשר רישום המקורות לשם מתן אסמכתה הוא מטרה עיקרית, יופיעו ברשימה גם מקורות נדירים או בעלי השפעה זעירה על תוכן הספר. לעומת זאת כאשר המטרה העיקרית היא הפניית הקורא לקריאה נוספת, לא יועילו מקורות מסוג זה בביבליוגרפיה. ספר מצעיד את הקורא קדימה מבחינת הידע שלו, וביבליוגרפיה טובה הנלווית אליו המצליחה למפות את התחומים הקרובים בצורה מועילה, משמשת מקפצה להמשך קידום הידע.
בעבר התמקדה הביבלוגרפיה בעיקר בספרים. במאה ה-21, היא מכסה גם עבודות באמצעי מדיה אחרים כולל הקלטות אודיו, סרטים, אובייקטים גרפיים, תקליטורים, מאגרי מידע ואתרי אינטרנט.
היסטוריה
הביבליוגרפיה החלה את דרכה כרשימות הכוללות את שם החיבור בלבד למטרות פונקציונליות של הפניית הקורא. ככל הנראה הוכנו רשימות כאלה לראשונה על ידי מדפיסים שעשו זאת כדי לפרסם את תוצרתם. הביבליוגרפיה המקיפה הראשונה נועדה לאחד את כל ספרי החכמה בעברית, לטינית ויוונית ונכתבה בציריך בשנת 1574 על ידי קונראד גסנר. גסנר אף הוכתר בעקבות ספרו "אבי הביבליוגרפיה". בהמשך, במאה ה-16 הוכנו ביבליוגרפיות ספציפיות יותר לספרות בשפות שונות, אך רק במאה ה-19 חיו מומחים שזה היה תחום עיסוקם העיקרי. מתיעוד עולה, כי בספריה הלאומית בפריז היו, באותה תקופה, יותר מ-75,000 חיבורים ביבליוגרפיים.
בשנת 1878 התכנס בפריז הקונגרס הראשון לביבליוגרפיה, וב-1887 הקים מלוויל דיואי בניו יורק בית ספר, ראשון מסוגו, לביבליוגרפיה.
ביבליוגרפיות וביבליוגרפים מוקדמים
- בשנת 1564 התפרסמה בידי גאורג וילר רשימה ביבליוגרפית של כל הספרים שנדפסו בהוצאתו למטרת פרסום ביריד בפרנקפורט ולאחר מכן פעם נוספת ליריד בלייפציג.
- הספר הביבליוגרפי הידוע הראשון, נכתב ככל הנראה בשנת 1494 בידי יוהנס טריטהיים בבזל.
- השני נכתב בידי קונראד גסנר בשנת 1574 בציריך. כתיבת ספר זה, כאמור, היוותה ציון דרך בתולדות הביבליוגרפיה.
- דמות בולטת במיוחד בתולדות הביבליוגרפיה בכלל והיהודית בפרט היה משה שטיינשניידר.
כללי האזכור הביבליוגרפי
מוסדות, איגודים מקצועיים, כתבי עת ואוניברסיטאות מפרסמים כללים שונים לכתיבה ביבליוגרפית, אך אין מוסכמות מוחלטות באשר לאופן הכתיבה הביבליוגרפית. למרות זאת, האזכור הביבליוגרפי הנפוץ ביותר, ספר, נכתב כמעט תמיד על פי הסדר הבא: שם המחבר, שם הספר, שם ההוצאה, מקום ההוצאה ותאריך יציאת הספר לאור[1]. לדוגמה: ”אילון עמוס, הרצל, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1976” .
כהכללה, ניתן לומר כי על כל אזכור ביבליוגרפי להכיל את שם המחבר או המחברים, שם המסגרת בה החיבור נכתב (הוצאת ספרים, כתב עת, עיתון, אנציקלופדיה או כל דבר אחר) שם החיבור ושנת ההוצאה. רוב ההבדלים בין שיטות האזכור השונות, מסתכמים בפיסוק, לא בהבדלי תוכן.
כאמור, אין מוסכמות באשר לאופן האזכורים הביבליוגרפיים, אך אוניברסיטאות, כתבי-עת ומוסדות שונים קובעים הנחיות משלהם לאופן הצגת רשימות ביבליוגרפיות בעבודות או מאמרים המתפרסמים במסגרתם. כתב-העת "קתדרה" למשל, פרסם הנחיות כאלה בגיליון ינואר 1994[2] ועצם פרסומן של ההנחיות הללו עורר ביקורת נוקבת מצד הסופר ס. יזהר שכתב על כתב העת[3]: ”ראשית התדרדרותו של כתב-עת חשוב זה... אל יכתיבו הספרנים את לשון המחקר ולא עושי המצבות את דרכי החיים”.
בישראל נעשה ניסיון לקבוע מערכת כללים אחידה לציטוט מקורות משפטיים - "כללי הציטוט האחיד"[4]. אך בפועל, כתבי עת שונים אימצו מערכות כללים שונות, כך שכיום מתקיימות במקביל כמה מערכות כללים לציטוט של מקורות משפטיים. מערכת אחת קבועה בחוברת שהוציאה לשכת עורכי הדין בשנת 2006, ומהווה גרסה מעודכנת של הכללים שפורסמו בעבר (אם כי בהבדלים משמעותיים). מערכת נוספת (חלופית) אומצה על ידי כתבי העת של אוניברסיטת חיפה.
במדעי החברה נהוג לכתוב ביבליוגרפיה לפי סגנון ה-APA[5]. במדעי הרוח מקובל סגנון ה-MLA.
ביבליוגרפיה מוערת
גישה שונה לאזכור מקורות משתקפת בביבליוגרפיה המוערת, בה הדגש הוא על הפניית הקורא לקריאה נוספת תוך הרחבת דברים על המקורות השונים על פי ההקשר ולפי טעמו של המחבר. הביבליוגרפיה המוערת היא במידה מסוימת פרק עצמאי שניתן לקוראו בנפרד משאר הספר. שיטה זו אינה נפוצה, אך ניתן למצוא אותה בספרים שונים[6].
ראו גם
- ביו ביבליוגרפיה
- רשימת ביבליוגרפים שיש עליהם ערך במכלול
- המכלול:ביבליוגרפיה - כללי הציטוט הביבליוגרפי במכלול
לקריאה נוספת
- א"מ הברמן, בִּיבּלִיוֹגְרַפִיָה, האנציקלופדיה העברית (כרך ח' עמ' 262 - 270), חברה להוצאת אנצ', מהדורה שלישית, ירושלים - תל אביב, ה'תשכ"ד
- Philip Gaskell, A New Introduction to Bibliography, Oxford University Press 1985 pp. 311-360
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: ביבליוגרפיה |
תהל גובר, הכרת הרשימה הביבליוגרפית - סרטון המלווה בתרגיל, ללימוד זיהוי מקורות המידע ברשימה ביבליוגרפית, באתר ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה- עידית וייס ומשה שרר, כללי ציטוט ועריכת רשימת מקורות בעבודת מדעיות על-פי A.P.A, (מהדורה חמישית, 2001), אוניברסיטת תל אביב, בית הספר לעבודה סוציאלית, תל אביב
- הנחיות לרישום מקורות על פי ה- APA - מתוך אתר הספרייה ע"ש אברט, אורנים - המכללה האקדמית לחינוך
- ביבליו - אתר המספק כלי להרכבת יצירת רשומות ביבליוגרפיות תקניות בסגנון ה-APA
ביבליוגרפיה בכתיבה משפטית
- שולמית אלמוג ורונן פרי, כללי אזכור בכתיבה משפטית – הרהורים על עיצוב נורמות של שיח, דין ודברים ג' (2) תשס"ח
הערות שוליים
- ^ קיימים שינויים שניתן להטמיע באזכור. לדוגמה: הוספת שנה עברית במקף כהמשך לשנה הלועזית, מספר מהדורה אחרי שם ההוצאה וכדומה.
- ^ שלום אילתי וורדה לנרד, הנחיות למחברים (מהדורה שלישית), קתדרה 70, ינואר 1994, עמ' 203, א-יד
- ^ יזהר סמילנסקי, סַלקו את 'ההנחיות למחברים', קתדרה 71, מרץ 1994, עמ' 190-189. התגובה: יהושע קניאל, החנקת חופש היצירה, האמנם?, קתדרה 71, מרץ 1994, עמ' 192-191
- ^ הכללים פורסמו בכתב העת של לשכת עורכי הדין הפרקליט לט.
- ^ רותי סלע, כללי ציטוט ביבליוגרפי -APA, באתר של סמינר הקיבוצים
- ^ דוגמה לביבליוגרפיה מוערת, מופיעה בספרו של דאגלס הופשטטר "Godel, Escher, Bach". בסוף הספר מופיעה רשימה ארוכה של מאמרים וספרים, אשר יש בהם להרחיב את אופקיו של הקורא. מלבד זיהוי הספר או המאמר, כולל כל פריט ברשימה שורות אחדות ובהן תיאור הספר, התייחסותו של המחבר לספר זה ותרומת הספר הנסקר לספרו. ספרים חשובים במיוחד סומנו ב-**, וספרים חשובים סומנו ב-*. דוגמה לפריט מרשימה זו: Bell, Eric Temple. Man of Mathematics. New York: Simon & Schuster, 1965. Paperback. Perhaps the most romantic writer of all time on the history of mathematics. He makes every life story read like a short novel. Nonmathematicians can come away with a true sense of the power, beauty, and meaning of mathematics.