שודדי הים הקאריביים

"רוג'ר העליז" - דגלו של שודד הים קליקו ג'ק, בן המאה ה-18

שודדי הים הקאריביים הם שודדי ים שפעלו במאה ה-17 ובמאה ה-18 בים הקריבי, במרכז אמריקה, בקרבת איי הבהאמה והאיטי.

שודדים אלו נודעו באכזריותם הרבה. פיראטים אלה שדדו אלפי ספינות, פשטו על עשרות ערים וקיפחו חיי רבבות.

עלילות שודדי ים אלו הציתו את דמיונם של סופרים ותסריטאים. החל מאי המטמון, פיטר פן, ועד לשחור הזקן וסדרת סרטי שודדי הקאריביים.

רקע היסטורי

ספרד שלטה באזור הקריבי בתקופה זו, וזאת מתוקף הצו האפיפיורי של אלכסנדר השישי וחוזה טורדסיאס. חלקים נרחבים מצפון אמריקה ודרומה היו שייכים גם הם לספרד, ושליטה זו הקנתה לה עושר אדיר בזהב, כסף וסחורות אחרות, שנשדדו ברובן מהאינדיאנים המקומיים.

המסע מאמריקה לספרד ארך בין שישה לשמונה שבועות, ועצירה באיים הקריביים הייתה הכרחית לשם התארגנות, הצטיידות, ו/או אחסון סחורות בערי אוצר עד להמשך שינוען.

ביבשה, שחררו אנשי השיירות בקר וצאן, על מנת להקל את המשך מסעם, ואלו שגשגו והתרבו באיים. עד מהרה הפכו האיים למוקד משיכה להרפתקנים קשוחים מאנגליה, צרפת והולנד, חלקם משולי החברה ובהם גם אסירים לשעבר. אלו התרכזו בעיקר באי היספניולה, עליו שוכנת הרפובליקה הדומיניקנית כיום. עיסוקם היה חיתוך הבשר, ביתורו לרצועות, וייבושו בטכניקה אינדיאנית. את הרצועות המעושנות מכרו לשיירות המצטיידות לקראת מסען, לכן זכו לשם "בוקאנירים", כלומר מייבשי בשר. מילה זו משמשת היום בשפות אירופאיות אחדות כשמם של שודדי ים. לעיתים, השתלטו על ספינות ושדדו את תכולתן.

הספרדים, שהוטרדו מריבוי האנגלים והצרפתים בשטחי שליטתם החלו לחסל את הבקר והצאן, אך, באופן אירוני, יצרו בכך בעיית תעסוקה לבוקאנירים, אשר נדחקו כתוצאה מכך לעיסוק בשוד ימי.

האנגלים נהנו מהאפשרות להטריד את הספרדים מבלי להיחשב אחראים. עם הזמן, החלו גם הם להתעניין באזור הקריבי, ובשנת 1654 נערך צי גדול של 18 ספינות קרב, 20 תובלתיות ו-3,000 חיילים בנמל פורטסמות לקראת יציאה להתקפה על האי היספניולה.

בין היוצאים לקרב היה הנרי מורגן, לימים אחד מגדולי שודדי הים, שזכה לכינוי "חרבה של אנגליה". מורגן היה מקורב מאד לחצר המלוכה ואחיין הגנרל תומאס מורגן והאדמירל המלכותי אדוארד מורגן.

הכוח הגיע לקריבים, אך בשל סערה נאלץ לנחות בסנטו דומינגו, 40 קילומטר מהיספניולה, שם נחשף והוכה על ידי הספרדים שציפו לבואו. אנשי הכוח לא רצו לחזור בבושת פנים לאנגליה, ועל כן כבשו את ג'מייקה חסרת הערך עבור הספרדים.

תקופתו של הנרי מורגן

ערך מורחב – הנרי מורגן

הבירה, פורט רויאל (טרטוגה), הפכה למרכז "הספנים הפרטיים", (כינוי שודדי הים שנוצר כדי לתת להם לגיטימציה). ב- 1662 קיבל הנרי מורגן פיקוד על אנייתו, וכן רישיון מאת מושל ג'מייקה מודיפורד לתקוף אוניות ספרדיות, כולל אזרחיות, בתוקף מצב המלחמה בין המדינות. עד מהרה נפרץ לחלוטין הפיקוח על השודדים מה שהוביל אפילו לתקיפה של אוניות צרפתיות והולנדיות.

בינואר 1668 מינה מודיפורד את מורגן לאדמירל שודדי הים, מפקדו של כוח של בן 15 ספינות ו- 500 איש. ההשתתפות בכל פשיטה הייתה התנדבותית, ומשתתפיה חלקו באוצרות. מורגן החליט לתקוף את פורטבלו, עיר האוצר השלישית בגודלה בקריבים. העיר הייתה מבוצרת מאד ונחשבה לבלתי ניתנת לכיבוש. אנשיו הגיעו מהיבשה לאחר צעדה בת שלושה ימים, שחטו את מגני העיר המופתעים וכבשו את שלושת מבצריה בזה אחר זה. כתמורה לאי-שרפת העיר קיבלו 100,000 פיסות כסף.

ב- 1670 תקף צי שודדים של 36 אוניות ו- 2,000 אנשי צוות את העיר פנמה, השנייה בגודלה בקריבים. גם זאת לאחר צעדה רגלית של 9 ימים. מרבית אוצר העיר סולק מבעוד מועד על ידי המגינים הספרדים על האנייה גליאון לה סנטיסמה טרנידד.

ב- 1672 זומן הנרי מורגן אל המלך שמאס במעשים השודדים הברבריים שהמיטו קלון על אנגליה. בשיחתם, שכנע מורגן את המלך בחשיבות פעולותיו לאנגליה. הוא זכה לתואר אבירות, ונתמנה לסגן מושל ג'מייקה. מורגן מת בגיל 53 ב-1688.

הפיראטים נרדפים

בשבעה בספטמבר 1701 פרצה "מלחמת המלכה אן" בין צרפת וספרד לבין אנגליה והולנד. בעקבות מלחמה קשה זו, נחתם באַחַד עשר באפריל 1713 "הסכם אוטרכט". במסגרתו הותר לכל מדינה לסחור בקריביים. הספנות פרחה, והפיראטיות נאסרה והוקעה. יחד עם זאת איבדו 40,000 חיילים, בהם גם ספנים פרטיים, את תעסוקתם ומשכורתם. רבים מהם התיישבו בג'מייקה והפכו במהרה לפיראטים.

ב-24 ביולי 1715 יצא צי של 11 ספינות אוצר ספרדיות מהוואנה שבקובה לעבר ספרד ונקלע לסערה. הצי התרסק על חופי פלורידה ואוצרו שקע בחלקו בים וחלקו על החוף. הספרדים הצליחו לאסוף ולשלות את מרבית האוצר, וחלקו אוחסן בבקתה על החוף ונשמר בידי 60 חיילים. השמועה הגיעה לפורט רויאל, וכוח של 300 שודדי ים בראשות הנרי ג'נינגס פשט על החוף, הניס את השומרים וזכה בשלל עצום.

כששבו לג'מייקה נאסרה עליהם הכניסה, על אף שניסו לשחד את המושל כבעבר. לפיכך הפליגו וקבעו את מושבם באיים ניו פרובידנס ונסאו מקבוצת איי הבהאמה. אלו הפכו למושבות פיראטים, שחיו חיי תענוגות ועושר. מושבות הפירטים משכו אליהן מתיישבים חדשים, ביניהם גם שודד הים הנודע שחור הזקן.

סוף עידן שודדי הקאריביים

במקביל לאן בוני פעל בקאריביים שודד הים ברתולומיאו רוברטס, הוא רוברטס השחור, מגדולי שודדי הים בקאריביים, ששדד בימי חייו כ-400 ספינות. רוברטס נהרג מפגיעת פגז ב-1722.

מותו סימל את תחילת סוף עידן שודדי הים, לפחות בקריביים. מתום חתימת הסכם אוטרכט ב-1713, שסימן את סוף עידן הלגיטימיות של שודדי הים, החל מצוד אחריהם על ידי ציי צרפת, אנגליה, ספרד והולנד. מעצמות הים למדו להלחם ביעילות בשודדים, והכחידו אותם.

מדי שנה הובאו לדין וניתלו מאות שודדי ים, עד שתוך כמה עשרות שנים נעלמה התופעה כליל.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שודדי הים הקאריביים בוויקישיתוף

• "Method of Securing the Ports and Populations of All the Coasts of the Indies" מ-1694, בוחן את האבטחה של ספרדית הודו המערבית ביחס לפיראטיות.