אויגן פון בהם-באוורק
 |
אויגן פון בהם-באוורק (בגרמנית: Eugen von Böhm-Bawerk; 12 בפברואר 1851 - 27 באוגוסט 1914) היה כלכלן אוסטרי, מן הראשונים והבולטים באסכולה האוסטרית.
היה שר האוצר של אוסטריה משנת 1895 עד 1904. ידוע בין היתר בשל מאמריו וביקורתו על המרקסיזם.
חייו
אויגן פון בהם-באוורק נולד בברנו. התחנך באוניברסיטת וינה כעורך דין, שם קרא את "עקרונות הכלכלה" של קרל מנגר ובמהרה הפך לחסיד מובהק ונלהב של התאוריות הכלכליות שלו. השפעה חשובה נוספת הייתה לעמיתו ללימודים פרידריך פון ויזר, שהפך מאוחר יותר גם לגיסו.
אחרי שהשלים את הדוקטורט שלו בשנת 1875 עבר לעבוד במשרד האוצר האוסטרי. בשנות השמונים של המאה התשע עשרה בילה באוניברסיטת אינסברוק ואז פרסם את שני הכרכים הראשונים מתוך שלושה של עבודתו המרכזית "הון וריבית". בהקדמה לספר הוא ציין שדעות ג'ון ריי השפיעו על תוכן הספר.
בשנת 1889 נקרא בהם-באוורק לווינה לכתוב הצעה לרפורמה במיסוי הישיר באימפריה האוסטרו-הונגרית. המיסוי באותה תקופה היה כבד, במיוחד בזמנים של מלחמה, וסיפק תמריצים שליליים להשקעה. בוהם-באוורק הציע לכונן מס הכנסה מודרני, הצעה שאושרה וזכתה להצלחה גדולה בשנים הבאות.
במהלך שנות התשעים של המאה התשע-עשרה כיהן בהם-באוורק מספר פעמים כשר אוצר (דיוקנו אף הופיע על שטר מאה שילינג) וכיהן ברציפות בין השנים 1900 ו-1904. כשר אוצר לחם לשמירה על צמידות לתקן הזהב ולתקציב מאוזן. בשנת 1902 דאג לבטל את הסובסידיה לסוכר, שעמדה על כנה במשך קרוב למאתיים שנה.
הוא התפטר מתפקידו בשנת 1904 כאשר הדרישות הכספיות הגוברות של הצבא איימו להפר את האיזון התקציבי. היסטוריון הכלכלה אלכסנדר גרשנקרון ביקר את מדיניותו "הקמצנית" של בהם-באוורק והאשים אותו שבאי נכונותו להוציא כספים רבים על עבודות ציבוריות נרחבות גרם לפיגורה הכלכלי של אוסטריה. הכלכלנים האוסטרים ראו זאת באופן שונה, כשבח שאין משלו.
אחרי כהונתו כשר אוצר שב בהם-באוורק להרצות באוניברסיטת וינה, כיורשו של מנגר (שפרש שנה קודם לכן) והעמיד דור של תלמידים עמו נמנו יוזף שומפטר, לודוויג פון מיזס והנריק גרוסמן.
הגותו
כסף וריבית
מחקריו של בהם-באוורק שייכים בעיקר לתקופת אינסברוק שלו, בטרם נקרא לכהן כשר אוצר. עבודתו המרכזית "הון וריבית" נחשבת בעיני מיזס לאחת התרומות העיקריות לתאוריה הכלכלית המודרנית. באופן מיזסי אופייני, הוא העיר שאזרח המתייחס לחובתו האזרחית ברצינות אינו רשאי להצביע עד שיקרא את בהם-באוורק.
הכרך הראשון של "הון וריבית" הוא מחקר מקיף של ההתייחסויות השונות לתופעת הריבית. חלק חשוב ביותר כאן יש לביקורת על תיאורית הניצול, במיוחד בצורה שבה היא מופיעה אצל מרקס. לפי בוהם-באוורק, קפיטליסטים אינם מנצלים עובדים: הם תומכים בהם בכך שהם מספקים להם הכנסה זמן רב לפני שההכנסה מהתוצר שסייעו להפיק מגיע לידי היצרן. עשור מאוחר יותר שב בוהם-באוורק לנושא בחיבורו "קארל מרקס וסגירת המערכת" וקבע כי שאלת חלוקת ההכנסה בין גורמי הייצור היא שאלה כלכלית ולא פוליטית ביסודה. האסכולה האוסטרית גם הפריכה את תאוריית הערך של העבודה כמו גם את מה שמכונה "חוק הברזל של השכר."
הכרך השני של מחקרו "תאוריה פוזיטיבית של הון" משנת 1889 כוללת את תרומתו העיקרית להבנת הליכי הייצור ותשלומי הריבית הנובעים מהם. בוהם-באוורק מתבסס על "עקרונות הכלכלה" של מנגר כדי להציג גרסה אוסטרית של ערך שולי השונה מזו של ג'בונס ומשוואות שיווי-המשקל הכללי של ואלרה.
בהם-באוורק בחן כבר בראשית הקריירה שלו את השאלה האם יש הצדקה לתשלום ריבית לבעלי הון (כלומר, האם יש הצדקה לריבית חיובית). הצדקה אחת לכך, לדעתו, היא שהתועלת השולית של ההכנסה נופלת לאורך זמן, משום שאנשים מצפים להכנסה גבוהה יותר בעתיד. שנית, מסיבות פסיכולוגיות, התועלת השולית של מוצר פוחתת עם הזמן. מסיבות אלו, המכונות היום "העדפת-זמן פוזיטיבית" אנשים מוכנים לשלם שיעורי ריבית חיוביים כדי לזכות בגישה למשאבים בהווה ועומדים על תשלום ריבית בתמורה לויתור על גישה כזו. אנשים מעריכים מוצרים הקיימים בהווה יותר מאשר מוצרים עתידיים בערך ובאיכות שווה. כלומר, טובין עתידיים נסחרים בהנחה. תשלום ריבית הוא שיקוף ישיר של פער ערך ייזמי זה. שתי הסיבות בהן נוקב בוהם-באוורק מקובלות היום על רוב הכלכלנים.
ביקורת על מרקס
תרומה חשובה נוספת של בהם-באוורק הייתה ביקורתו על מרקס. בהם-באוורק היה אחד הכלכלנים הראשונים שדנו ברצינות ברעיונותיו של מרקס, בפרק מיוחד ב"הון וריבית" שהקדיש לו.
לפי מרקס "ערך השימוש של טובין... הוא בעל ערך רק בגלל העמל האנושי המופשט המחופצן או מתממש בו". או, לשון אחרת, ערך המוצר הוא כמשך זמן העבודה שהושקע בייצורו (בהתאם לתנאים החברתיים המקובלים באותה עת). הקפיטליסט, לפי מרקס, נהנה מ"ערך עודף" הטמון בהפרש בין השכר המשולם לעובד והתוצרת (כלומר, הערך) שהוא מפיק. כלומר, הערך העודף הוא תוצר הניצול הקפיטליסטי, שבו המעסיק נהנה מעבודה בלי לשלם תמורתה. מכאן מגיע מרקס למסקנה כי "הון אינו רק שליטה בעבודה.... כל ערך עודף, בלי קשר לצורה המסוימת בה הוא מתגבש אחרי כן, אם ברווח, ריבית, רנטה או צורה אחרת, הוא במהותו רק הצורה החומרית של שכר עבודה שלא שולם. סוד כוח ההון לפתח ערך טמון בשליטתו בכמות מסוימת של עבודה לא משולמת של אחרים." (עמ' 554). במלים פשוטות, ריבית היא ניצול.
בהם-באוורק פותח כאן בניתוח הטענה כי ערך טובין מבוסס על העבודה המושקעת בייצורו בציון העובדה שאדם סמית ודייוויד ריקרדו, המשמשים אסמכתות ראשוניות לטענה זו אינם סומכים אותה בעדות כלשהי אלא מביאים את הטיעון כדבר שנכונותו מובנת מאליה. בהם-באוורק מראה כי הדבר אינו כך, באמצעות הצבעה על המקרים הרבים בהם אנו אומרים ביחס לדבר כי לא היה שווה את העמל שהושקע בו. כלומר, שלא היה יחס ישר בין העמל לערך. כמו כן, הוא מציין, אין עמלו של אדם אחד שווה בערכו לעמלו של אדם אחר. לדוגמה, עמלו של אמן מפורסם שווה בעיני אחרים הרבה יותר מעמלו של נגר פשוט.
הטענה הזו אצל אדם סמית, אומר בהם-באוורק, התקבלה משתי סיבות: ראשית, משום שאדם סמית אמר זאת. ושנית, משום שלא סיפק לכך שום הוכחה, כאילו היה מדובר באמירה מובנת מאליה. "מריקארדו עד רודברטוס, מסיסמונדי עד לאסאל, שמו של אדם סמית הוא הערובה היחידה שנדרשה לתורה הזו. אף כותב לא הוסיף לה משלו אלא קיבל אותה כאמת שאינה דורשת הוכחה".
מרקס דווקא מנסה להוכיח את הטענה, אומר בהם-באוורק, אך מפגין רישול לוגי בפיתוח רעיונותיו. הוא תוקף את טענתו של מרקס כי בחליפין ערך השימוש של מוצר אינו יכול להיות הערך המשותף לשני טובין באמצעות דוגמה קטנה: אם ישנם שלושה זמרים מהוללים באופרה, שכל אחד מהם זוכה לשכר נאה וזהה, הרי שלפי מרקס יש להתעלם מיפי קולם (ערך השימוש) כסיבה המסבירה את שכרם. לעולם לא ניתן לנתק בין ערך השימוש והעובדה שאין ערך חליפין במקום שבו אין ערך שימוש, עובדה שגם מרקס נאלץ להודות בה שוב ושוב.
חמור מזה, גם אם מקבלים את טענתו של מרקס כי יש להתעלם מערך השימוש, כשלים לוגיים חמורים לא פחות ממתינים בהמשך הדברים. מרקס טוען כי אם מתעלמים מערך השימוש נותרת רק תכונה משותפת אחת: זו של היות הטובין תוצר של עבודה. כפי שטוען בהם-באוורק, מרקס מתעלם כאן מאלמנטים נוספים, כמו המחסור ביחס לביקוש, או שהמוצר הוא תוצר של הטבע, או שהוא כפוף לכללי היצע וביקוש, וכן הלאה. ועל הכל, אפילו הטענה שהעבודה היא אחד המכנים המשותפים אינה עומדת בכל המקרים. לדוגמה, מכרה זהב או פחם אינם תוצר של עבודה, אך יש להם ערך חליפין גבוה ביותר.
לאחר מכן פונה בהם-באוורק לנתח את האפשרות של הסתמכות על ניסיון מעשי כבסיס לטענה שערכו של מוצר הוא כערך העבודה שהושקעה בו. ההנחה הרווחת, הוא מציין, היא כי אף שהניסיון אינו מאשר זאת לחלוטין, "ככלל, ערך המוצר נגזר מכמות העבודה שהושקעה בו". בוהם-באוורק מונה כאן את היוצאים מן הכלל כדי להראות כי אחריהם לא נותר למעשה כל כלל. מכלל "עקרון העבודה" מוצאים כל המוצרים שבמחסור. כלומר, כאלו שלא ניתן לייצרם כלל או רק בכמות מוגבלת. ריקרדו, לדוגמה, מזכיר פסלים וציורים נדירים, יינות איכותיים או ספרים ומטבע נדירים. אבל, אומר בוהם-באוורק, אם נצרף אליהם אותם טובין שבייצורם מעורבים פטנטים, זכויות יוצרים וסודות מסחריים הרי שאותם "חריגים" מיוחדים הופכים הרבה פחות חריגים.
בהם-באוורק מלגלג על רעיון "העבודה המורכבת" של מרקס כהסבר לפערי הערך שבין עמלו של פסל, לדוגמה, לעמלו של כורה פחם. בפועל, תוצר יום עבודה של האחד מוערך בשוק כשווה לחמישה ימי עבודה של האחר, ואימוץ מכפלות בדיוניות שאין להן קשר למציאות נתפש בעיניו כהתחכמות תאורטית תמימה ותמוהה. לקטגוריה זו, של ערך שונה לזמן עבודה שווה, משייך בהם-באוורק חלק גדול מאוד מכלל עסקאות החליפין המבוצעות.
כיתה שלישית של חריגים היא זו של עבודות המבוצעות על ידי עובדים בשכר נמוך מאוד, שאינו מתקרב אפילו לשכרם של פועלים פשוטים. כיתה רביעית וחמישית נוגעת לעובדה שגם במגזרים שבהם ישנו שכר דומה עבור עבודה דומה, היחס בין השכר לעבודה נוטה לתנודות לאורך זמן, וכלל דומה נכון גם ביחס לסחורות.
הרעיון המופרך של העבודה כבסיס הבלעדי לערך, אומר בהם-באוורק, נועל ומבודד את מרקס מאמיתות פשוטות. הוא מתעלם מאלמנט הזמן בייצור (כלומר, מפרק הזמן העובר בין הפעולה הספציפית בייצור והפקת המוצר המוגמר). חמור מזה, מרקס טוען כי ישנם שני סוגי הון: הון משתנה המשמש לשכר עובדים והון קבוע המשמש לאמצעי הייצור. לטענתו, רק ההון המשתנה משפיע על כמות הערך העודף המושג, כשלהון הקבוע אין כל השפעה. אבל כאן הוא מתעלם מהעובדה שלפי חוק טמיעת הרווחים כמות הערך העודף נמצאת ביחס ישר לכמות ההון שהושקע בכללו, בלי הבחנה בין סוגי ההון. אפילו מרקס, הוא מציין, היה מודע לסתירה הקיימת כאן ואף הבטיח לטפל בה מאוחר יותר, אך לא עשה זאת.
לסיכום, טוען בהם-באוורק, תאוריית הניצול הסוציאליסטית, כפי שהיא מופיעה אצל רוברדטוס ומרקס, נציגיה המכובדים ביותר, אינה רק שגויה אלא גם אחת החלשות ביותר מבין תאוריות הריבית. בשום תאוריה אחרת לא ניתן למצוא גחמנות, הנחות לא מוכחות, סתירה עצמית ועוורון לעובדות כמו בתאוריה הסוציאליסטית.
בשל הדברים הללו, וכן מעמדו כשר אוצר "בורגני" בממשלה האוסטרו-הונגרית, הפך בהם-באוורק לסמל האסכולה האוסטרית בעיני הסוציאליסטים.
מעבודותיו
- "הון וריבית" פורסם במקור בשנות השמונים של המאה ה-19. כאן בתרגום בכרך אחד לאנגלית. גרסת מלל.
- "המתודה ההיסטורית מול המתודה הדדוקטיבית בכלכלה פוליטית" - משנת 1890
- "האסכולה האוסטרית" - תיאור ממצה משנת 1891 של האסכולה, מפי אחד מראשיה
- "ערך, עלות ותועלת שולית" - משנת 1892
- "התקן האולטימטיבי לערך" - משנת 1895-1894
- "קארל מרקס וסגירת המערכת" - ביקורת משנת 1898 על המרקסיזם והתאוריה של קרל מרקס
- "תפקיד החסכון" - משנת 1901
- "טבעו של ההון - מאמר משנת 1907
- "מקור הריבית" - מאמר קצר
- "שליטה בחוקים הכלכליים" - מאמר קצר
- "האם זכויות חוקיות וקשרים הם טובין כלכליים" - מאמר קצר
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה של בהם-באוורק, רוג'ר גאריסון
- עבודותיו של בהם-באוורק, ארכיון אינטרנטי
27334785אויגן פון בהם-באוורק