בוב פאקווד
 | |||||
| לידה |
11 בספטמבר 1932 (גיל: 92) פורטלנד, אורגון, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| שם מלא | רוברט ויליאם פאקווד | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| השכלה | אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת וילאמט | ||||
| עיסוק | פוליטיקאי, משפטן | ||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||
| בת זוג |
ג'ורג'י אוברטופר (1991-1964) איליין פרנקלין (מאז 1998) | ||||
| |||||
ויליאם רוברט פאקווד (באנגלית: Robert William Packwood; נולד ב-11 בספטמבר 1932) הוא פוליטיקאי אמריקאי לשעבר אשר כיהן כחבר הסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת אורגון. ב-1995 התפטר מהסנאט בעקבות כוונות לפתוח נגדו בהליך סילוק מהקונגרס של ארצות הברית בשל האשמות בדבר הטרדה, התעללות ותקיפת אישה.
תחילת דרכו
פאקווד נולד בפורטלנד שבאורגון. ב-1950 סיים ללמוד בתיכון גרנט וב-1954 סיים את לימודיו האקדמיים באוניברסיטת וילאמט השוכנת בסאלם. הוא נינו של ויליאם ה. פאקווד, החבר הצעיר ביותר בוועידת החוקה של אורגון אשר התכנסה ב-1857[1]. הזרעים לקריירה הפוליטית של פאקווד נזרעו עוד בצעירותו. במהלך שנות לימודיו לתואר ראשון, הוא השתתף בפעילות של הארגן "הרפובליקנים הצעירים" ועבד בקמפיינים פוליטיים, שבינם נמנה מסע הבחירות הראשון לבית הנבחרים של אורגון של מי שלימים יהיה מושל אורגון וסנאטור מטעמה, מארק האטפילד (אנ'). משזכה במלגה היוקרתית "רוט-טילדן" נתאפשר לו ללמוד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק, שם זכה בפרסים לאומיים בדיוני דמה בבית המשפט, ונבחר לנשיא מועצת הסטודנטים[2]. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק ב-1957, הוא התקבל לבר משפטים והתמחה בעריכת דין בפורטלנד.
ממשפטן לפוליטיקאי
ב-1960 נבחר פאקווד ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית של מחוז מולטנומה (Multnomah), ובכך נהפך ליו"ר המפלגה הצעיר ביותר באזור מטרופולין מרכזי במדינה כלשהי בארצות הברית. ב-1962 היה לחבר הצעיר ביותר בבית המחוקקים באורגון כאשר נבחר לבית הנבחרים אחרי מסע בחירות שכונה "אחד מארגוני העובדים האפקטיבים ביותר בבחירות באורגון" בידי העיתון "האורגוניאן". מאות מתנדבים נדדו מדלת לדלת והפיצו כרזות בכל רחבי המחוז, והציבו שלטי דשא שהפכו ל"מאפיין גאוגרפי" של המחוז.
בגלל האפקטיביות של מסעות הבחירות שלו, נבחר פאקווד לארגן ועדת פעולה פוליטית שגייסה מועמדים רפובליקנים אטרקטיביים לבית הנבחרים של אורגון, ולהכשירם בניהול "מסע בחירות בסגנון פאקווד". הצלחת המועמדים הובילה את המפלגה הרפובליקנית להוות את הרוב בבית הנבחרים, מה שהפך את אורגון למדינה היחידה בארצות הברית שבה יכלו הרפובליקנים לנצח ניצחון משמעותי ב-1964. הוא היה חבר בית הנבחרים של אורגון מ-1963 ועד 1968. ב-1965 ייסד את ועידת דורצ'סטר, כנס פוליטי שנתי בחוף אורגון, ש"התעלם במפורש מההנהגה הארצית של המפלגה הרפובליקנית: במטרה להוביל נבחרים רפובליקנים ואזרחים לדון בסוגיות הנוכחיות המעסיקות את המדינה ולקבל החלטות הנוגעות לסוגיות אלה.
בסנאט של ארצות הברית
ב-1968 זכה פאקווד במועמדות המפלגה הרפובליקנית לסנאט של ארצות הברית מטעם אורגון, ובבחירות הכלליות גבר על הסנאטור הדמוקרטי המכהן ויין מורס. מורס נבחר לסנאט כרפובליקני ב-1944 וב-1950 ומאוחר יותר החליף מפלגות בשל השקפותיו הליברליות, ונבחר מחדש כדמוקרטי ב-1956 וב-1962. לפאקווד, שהיה עלום-שם ביחס למורס ניתנו סיכויים קלושים לנצח בבחירות. עם זאת, אחרי עימות בחירות בן 11 שעות מול מורס במועדון העירוני של פורטלנד שאחריו קבעו פרשנים כי פאקווד ניצח ואחרי ספירה חוזרת של 100,000 פתקי הצבעה, גבר פאקווד על מורס בבחירות ונבחר לסנאט. עם בחירתו נטל את תואר "הסנאטור הצעיר ביותר" מטד קנדי. פאקווד נבחר מחדש ב-1974, ב-1980, ב-1986 וב-1992. דפוס הצבעותיו היה מתון. הוא תמך בהגבלות על בעלי נשק והצביע בעד חקיקה ליברלית בתחום זכויות האזרח.
שנתיים לפני פסק דין רו נגד וייד הציג פאקווד את הצעת החוק הראשונה של הסנאט המעניקה מתן תוקף חוקי להפלות מלאכותיות, אולם כשל בהשגת נותני חסות נוספים להצעת החוק. עמדתו התומכת בהפלות מלאכותיות העניקה לו במערכות הבחירות השונות את נאמנותן של קבוצות פמיניסטיות רבות ומספר פרסים מארגונים אחדים, בהם "הארגון להורות מתוכננת" (Planned Parenthood) ושדולת הנשים הפוליטית לאומית. ב-1987 מיאן פאקווד להצביע לצד מפלגתו בעד מינויו של רוברט בורק לשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית, והוא היה אחד משני הרפובליקנים היחידים שהצביעו נגד מינויו של קלרנס תומאס לבית המשפט העליון. פאקווד הצביע נגד מינויו של תומאס יחד עם חברו למפלגה ג'ים ג'פורדס (אנ') מוורמונט בשל התנגדותו של תומאס להפלות מלאכותיות.
לפאקווד היו חילוקי דעות עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון במספר נושאים משמעותיים. הוא הצביע נגד אשרור מינוי מועמדיו של ניקסון לבית המשפט העליון, קלמנט היינסוורת וג'ורג' הרולד קארסוול, וכן נגד הצעותיו של ניקסון להכניס לשימוש את מפציצי B-1 לנסר ואת הצוללות המסוגלות לשאת את טילי הטריידנט. נוסף על כך, הוא היה לסאנטור הרפובליקני הראשון שתמך בפתיחת הליך החדה נגד ניקסון בעקבות פרשת ווטרגייט. בפגישה שנערכה בבית הלבן ב-15 בנובמבר 1973, אמר פאקווד לנשיא ניקסון שהציבור כבר לא מאמין בנשיא ולא בטוח עוד בהגינות הממשל הפדרלי של ארצות הברית.
התפטרותו
האשמות בדבר התנהגות בלתי הולמת
הקריירה הפוליטית של פאקווד החלה להגיע לסופה בנובמבר 1992, כאשר כתבה ב"וושינגטון פוסט" שטחה טענות מפורטות בדבר התעללות ותקיפה של עשר נשים, בעיקר של חברות סגל לשעבר ושדלניות. פרסום הסיפור התעכב עד לאחר הבחירות לסנאט של ארצות הברית באורגן 1992, כיוון שפאקווד הכחיש את הטענות והוושינגטון פוסט נמנע מלפרסם את הסיפור עד לאחר הבחירות. בבחירות גבר פאקווד על יריבו הדמוקרטי לס אאוקוין (Les AuCoin) נ עם 52% מקולות הבוחרים. בסופו של דבר 19 נשים העידו כי הותקפו בצורה כזו אחרת בידי פאקווד.
ככל שהפרשה תפחה, היומן של פאקווד נהפך לבעיה. היה עיסוק בשאלה האם ניתן לדרוש הגשת היומן לבית המשפט והאם הוא מוגן מכוח התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית. פאקווד הגיש מסמך בן 5,000 עמודים לוועדת האתיקה של הסנאט, אך מיאן להגיש לוועדה כ-3,200 עמודים נוספים מהיומן שנדרשו על ידי הוועדה. התברר כי דפי היומן נערכו, וההתייחסויות למפגשים לא הולמים לכאורה הוסרו כמו גם ההאשמות נגדו בדבר התעללות. היומן פירט לכאורה חלק מהתנהגותו המתעללת כלפי נשים, ובהתאם להצהרה לעיתונות של ריצ'רד בריאן, ששימש באותה תקופה כסנאטור מטעם מדינת נבדה, "העלה שאלות בנושא הפרות אפשריות של חוק אחד או יותר, כולל חוקים פליליים".
ההמלצה לסילוקו מהקונגרס
חרף הלחץ לעריכת שימועים בדלתיים פתוחות שהגיע הן מהציבור והן מסנאטוריות שונות, בייחוד ברברה בוקסר מקליפורניה, הוחלט נגד שימועים בדלתיים פתוחות. על פי "הניו יורק טיימס", כתב האישום של ועדת האתיקה, שנפרס על פני 10,145 עמודים בעשרה כרכים אשר חלק ניכר ממנו הורכב מכתביו של פאקווד עצמו, פירט את ההתנהגות הלא הולמת, את שיבוש הליכי המשפט ואת ההאשמות המוסריות נגדו.
בעקבות הלחץ הרב שהתמודד עמו, הודיע פאקווד על התפטרותו מהסנאט ב-7 בספטמבר 1995, ועמה הכריז "אני מודע לחוסר הכבוד שפקד אותי בשלוש השנים האחרונות" ועל חובתו להתפטר בעקבות מסקנות ועדת האתיקה של הסנאט, שהמליצה פה אחד על סילוקו המידי מהקונגרס[3]. חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השלישי של אורגון, רון ויידן הדמוקרטי, זכה במושבו של פאקווד בבחירות מיוחדות. לאחר שהתנהגותו נחשפה, הצטרף פאקווד למרפאת קרן הייזלדן לטיפול באלכוהוליזם שבמינסוטה ותלה את האלכוהוליזם כמקור להתנהגותו[4].
קישורים חיצוניים
- בוב פאקווד באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ ויליאם הנדרסון פאקווד, באתר אנצילוקפדיית אורגון (באנגלית)
- ^ ברברה מהוני, רוברט ויליאם פאקווד, באתר אנציקלופדיית אורגון (באנגלית)
- ^ קתרין ק. סילי, The Packwood Case: The Overview; Packwood Says he is Quitting as Ethics Panel Gives Evidence, באתר הניו יורק טיימס, 8 בספטמבר 1995 (באנגלית)
- ^ טריפ גבריאל, The Trials Of Bob Packwood, באתר הניו יורק טיימס, 23 באוקטובר 1993 (באנגלית)
בוב פאקווד30729127Q888183