חוזה סן סטפנו

חוזה סן סטפנו הוא חוזה כניעה שהכתיבה האימפריה הרוסית לאימפריה העות'מאנית בסיום המלחמה העות'מאנית-רוסית ואשר נחתם בבית בכפר סן סטפנו שליד איסטנבול (כיום ישילקיי (אנ'), שכונה בעיר) ב-3 במרץ 1878.
על ההסכם חתמו ניקולאי איגנאטייב ואלכסנדר נלידוב מטעם האימפריה הרוסית ומחמד סאוופט פאשה מטעם האימפריה העות'מאנית.
ההסכם הוביל לירידה משמעותית של כוחה של האימפריה העות'מאנית באזור הבלקן לאחר שאלה שלטו בבלקן ב-500 השנים שלפני כן.

הסעיפים המרכזיים בחוזה קבעו כדלקמן:

העות'מאנים ישלטו באלבניה ובחלק האירופי של איסטנבול.
בולגריה תהיה נסיכות אוטונומית בעלת צבא משלה ושלטון עצמי נוצרי, אך תהיה חייבת תשלום מס לאימפריה העות'מאנית. שטחיה יכללו את עמק הדנובה והרי הבלקנים, חבלי סופיה, פירוט וורנז'ה, תראקיה הצפונית, חלקים של תראקיה המזרחית וכמעט כל מקדוניה. מנהיג הנסיכות עמד להיות נבחר על ידי העם הבולגרי, לקבל אישור מהאימפריה העות'מאנית ולזכות בהכרה של המעצמות. הצבא העות'מאני יעזוב את בולגריה ויחליפו צבא רוסי, שישהה באזור זה שנתיים. מועצה של אצילים בולגרים נועדה לחבר חוקה.
מונטנגרו זכתה להכרה עות'מאנית בעצמאותה ולהכפלת שטחה.
סרביה זכתה בעצמאות ובסיפוח שתי ערים.
רומניה קיבלה עצמאות מהאימפריה העות'מאנית, אך נאלצה לוותר לטובת האימפריה הרוסית על דרום בסרביה וקיבלה בתמורה את דוברוג'ה.
בוסניה והרצגובינה תחת חסות אוסטריה במעמד של אוטונומיה.
האימפריה העות'מאנית תשלם פיצויים גבוהים.

מעצמות אירופאיות אחרות כמו בריטניה ואוסטרו-הונגריה לא קיבלו את ההסכם מפני שחששו מהגדלת כוחה של רוסיה באזור הבלקן על חשבון האימפריה העות'מאנית דבר שפגע באיזון הכוחות העדין של אירופה. כך למשל, כאשר שמע בנימין דיזראלי על ההסכם, דרש מרוסיה לבטל את ההסכם, אחרת ייצא למלחמה, וכך נוצר משבר עולמי. במצב זה התגלה ביסמרק כאיש החזק, ביוזמו את קונגרס ברלין שהוביל לשינויים בהסכם.