בארוק אנגלי

בארוק אנגלי (אנגלית: English Baroque) הוא מונח המשמש לתיאור ההתפתחויות באדריכלות האנגלית המקבילות להתפתחות אדריכלות הבארוק באירופה, בתקופה שבין השרפה הגדולה של לונדון (1666) להסכם אוטרכט (1713).

מאפייני האסתטיקה של הבארוק, שהשפעתם בצרפת באמצע המאה ה-17 הייתה חזקה וכמעט ולא השפיעו על אנגליה בתקופת אוליבר קרומוול ושנות הרסטורציה הראשונות. בין מותו של איניגו ג'ונס ב-1652 לביקורו של כריסטופר רן בפריז ב-1665 לא היה אדריכל אנגלי פופולרי בקרב המעמד הגבוה, וכמעט לא הייתה התעניינות בשינויים שחלו באדריכלות באירופה.

כריסטופר רן היה זה שבישר על לידתו של הבארוק האנגלי, שנבדל מהסגנון הקונטיננטלי בבהירות העיצוב ובנטייה קלה לקלאסיציזם. לאחר השרפה הגדולה של לונדון שיקם רן 53 כנסיות, שבהן עקרונות האסתטיקה של הבארוק בוטאו במבנה הדינמי ובנופים המשתנים. עבודתו הידועה ביותר הייתה קתדרלת סנט פול (1675–1711), שהושוותה פעמים רבות לכנסיות הכיפה הגדולות ביותר של איטליה וצרפת. גורמים בעלי השפעה פחותה היו הניסיונות ליישם את חזונו של ברניני על אדריכלות כנסיות בריטית.

למרות שרן היה פעיל גם באדריכלות חילונית, בית הכפר הבארוקי הראשון באנגליה נבנה לפי עיצוב של ויליאם טאלמאן בצ'אטסוורת' החל מ-1687. שיא אדריכלות הבארוק באנגליה הגיע בתקופתם של סר ג'ון ואנברו וניקולס הוקסמור. שניהם היו בעלי משנה אדריכלית סדורה, אך הם העדיפו לעבוד זה אחר זה, כשהמקומות הידועים ביותר הם טירת הווארד (1699) וארמון בלנהיים (1705).

למרות ששני הארמונות הללו עשויים להיראות גדולים יתר על המידה במושגים איטלקיים, הקישוטים הכבדים והמראה המסיבי שלהם זכו לתשומת לב רבה מהציבור הבריטי, גם אם לזמן קצר. טירת הווארד היא אוסף מצועצע של מבנים רבים הנשלטים על ידי מגדל גבוה עם כיפה, שהיה אופייני גם בדרזדן או במינכן. בלנהיים בנוי בצורה יותר שקולה, והאבן המסיבית של שערי הכניסה הקשתיים והפורטיקו הגדול הם הקישוטים העיקריים. עבודתו האחרונה של ואנברו הייתה אחוזת סיטון דלאוואל (1718), שהייתה אחוזה צנועה יותר בהשוואה למבנים הקודמים שבנה, אך ייחודית בנועזות המבנית של הסגנון האדריכלי שלה. למרות מאמציו של ואנברו הבארוק מעולם לא היה חביב על האוכלוסייה האנגלית, וזמן רב לפני מותו ב-1724 הוא יצא מהאופנה באנגליה.