אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה
 | |
| לחי שהוא פסול מכיון שהאויר משני צדדיו מבטל את חשיבותו | |
| תלמוד בבלי | מסכת עירובין, דף י' עמוד ב' |
|---|---|
אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה הוא כלל בהלכות מחיצות הקובע כי מחיצה העומדת בין שני חללים של אויר, ואין בה לבטל את האויר של אף אחת מצידיה, מכיון שאין בשטח המחיצה יותר מהשטח הריק שבכל אחד מצידיה, אינה נחשבת למחיצה, מכיון שהאויר הריק שבין שני צידיה מצטרף יחד, ואז מתבטלת המחיצה.
גדר הדין
הכלל "אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה" קובע, שבכל מקרה בו משני צדדי מחיצה יש שטח שאינו גדור שרחב משטח המחיצה, בטלה המחיצה ואין לה תוקף הלכתי.
דין זה נאמר רק לגבי מחיצה קצרה, שרוחבה פחות מד' אמות, שאם יש בכל אחד משני צידיה שטח פנוי גדול מד' אמות - השטח הפנוי מבטל את המחיצה. אולם אם רוחב המחיצה גדול מד' אמות - המחיצה אינה נפסלת גם אם משני צידיה יש שטח פנוי גדול מד' אמות. (אולם אם השטח הפנוי גדול מי' אמות, הרי היא נפסלת משום פירצה)
כמו כן במחיצה גרועה של קנים, שבנויה מקנים קצרים ברוחב מינימלי וביניהם רווחים קטנים מג' טפחים שנחשבים כסתומים מדין לבוד - אינה נפסלת אף שהשטח בין קנה לקנה גדול מרוחב הקנה, היות שעד ג' טפחים רואים את השטח הפתוח כאילו הוא סתום, מדין לבוד.[1]
אויר שחוץ להיקף המחיצות
לפי דעה אחת בתוספות[2] דין זה נאמר רק באוירים שהם חלק מהיקף המחיצות – המשמשים לגדירת רשות היחיד ונחשבים מבחינה הלכתית כ"פתח" – ולכן יש בכוחם לבטל את חשיבות המחיצה. לעומת זאת אויר חיצוני שאינו משתייך לבית או המבוי המוקף כלל, אינו יכול להתגבר על דין המחיצה ולבטל אותו.
בכלי
לפי דעה אחת בתוספות דין אתי אוירא קיים רק במחיצה קבועה ולא במחיצה של כלי או בגד[2]. בכך מוסבר הדין שעור העסלה (עור שבמרכזו חור המשמש כאסלה לבית הכסא), שרוחבו הכולל גדול מן החור נחשב כאוהל, ואינו מתבטל על ידי האוירים שבצידיו[3]. בטעם הדבר מסבירים התוספות, שרק במחיצה קבועה שהאויר שבין שני צידי המחיצה הוא קבוע יש בו חשיבות לבטל המחיצה, ולא בכלי שמטלטל ממקום למקום.
בציצית
- לעומת זאת יש שכתבו שדין זה שייך גם בבגד או בכלי. כך קובע המהרי"ל לענין טלית קטן שיש פתח (חור) באמצעו כדי ללבשו דרך הצוואר, שיש להקפיד ששני כתפי הבגד יהיו רחבים מהחור שבמרכז, כדי שלא תתבטל חשיבות הבגד, מכח האויר שמחוץ לבגד יחד עם האויר שבתוך חלל הפתח[4]. דין זה מובא במגן אברהם[5] וכן פסק החזון איש להלכה[6].
- אך נחלקו האחרונים בדין זה: בשו"ת היעב"ץ[7] ובארצות החיים[8] חולקים על פסקו של המהרי"ל וקובעים שדין זה שייך רק במחיצה וכהכרעת התוספות.
- ויש אומרים שגם כוונת המהרי"ל אינה לדין "אתי אוירא דהאי גיסא" אלא למקרה שהכתפיים הם רצועות דקות שאין להם צורת בגד, אך אם היו הכתפיים רחבות קצת שנראות כבגד די בכך[9].
- ויש אומרים שגם לפי השיטות שדין זה שייך גם בכלי, אין זה אלא כשהכלי אמור לשמש כאוהל[10][11].
סוף מבוי
בגמרא מבואר שקיר מבוי שנפרץ עד עשר אמות ניתרת הפירצה מדין פתח בתנאי שנשאר קיר באורך ארבעה טפחים סמוך לראש המבוי, ואין אומרים שהאויר שמחוץ לשטח המוקף מצטרף לחלל הפירצה כדי לבטל את המחיצה. בטעם הדבר נאמרו שני הסברים:
- על פי הדעה בתוספות דין "אתי אוירא" קיים רק באויר שאמור להחשב כסתום מדין המחיצה, ולא באויר שמחוץ לשטח המוקף במחיצה.
- סברא נוספת נאמרה בתוספות שמבוי שמחיצותיו כבר היו קיימות לפני שנפרץ, וכבר חל בעבר דין רשות היחיד על השטח המוקף, קל יותר להגדיר את המחיצה כמחיצה ואין מחשיבים את האויר שמשני הצדדים כדי לבטל אותה. כהסבר זה מכריע הרשב"א[12].
בצורת הפתח
נחלקו הראשונים בצורת הפתח שאינה צמודה למחיצות משני צידיה, האם האוירים שמשני צידי הפתח מבטלים את העמודים של צורת הפתח, או שחלל צורת הפתח אינו נחשב כאויר אלא כסתום[13]. דעת הרשב"א להתיר, ודעת הראב"ד להחמיר בזה[14].
שורש המחלוקת[15] תלוי גם בהבנת הדין הנאמר בגמרא שלחי המבוי צריך להיות מונח סמוך לכותל המבוי. בטעם הדבר נחלקו הראשונים[16]. לדברי הרר"י והשלטי הגבורים בשם ריא"ז טעם הדבר הוא כי אם ישנו מרחק בין הלחי לקיר, מבטלים שני החללים שמשני צידי הלחי את חשיבותו ונחשב כאילו גם הוא חלק מהחלל, ולכן אם הלחי רחב יותר מהרווח שבין הלחי לקיר הוא כשר, אבל לפי התוספות[17], הסיבה לכך היא מכיון שאם יהיה רווח של שלושה טפחים בין הכותל ללחי תתבטל המחיצה מדין "פירצה שגדיים בוקעין בה" האומר שפירצה במחיצה שגדי (שרוחב גופו 3 טפחים) יכול לעבור דרכה אינה נחשבת למחיצה, ולפי זה אין להתיר אפילו "צורת הפתח" שהינה מחיצה גמורה, אם הפרוץ מרובה על העומד משני צדדי צורת הפתח.
להלכה פסק החיי אדם[18] שיש להחמיר, וכן פסק המשנה ברורה[19], אמנם אם לכל הפחות באחד מהעמודים של צורת הפתח יש "עומד מרובה על הפרוץ", כלומר ששטח העמוד גדול יותר מהחלל שלידו, ניתן להכשיר את המחיצה, שהרי במקרה כזה אין את בעיית "אתי אוירא דהאי גיסא"[20].
לעומת זאת הכריע רבי משה שטרן שאין להחמיר כלל בכך, גם אם העמודים של צורת הפתח צרים יותר מהחלל שלצידו[21], אבל רבי יצחק יעקב ווייס פסק שיש להחמיר[15].
הערות שוליים
- ^ ערוך השולחן סימן שסג סעיף נז
- ^ 2.0 2.1 תוספות, מסכת עירובין, דף י' עמוד ב', ד"ה ואצבעיים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י' עמוד ב'.
- ^ מטה משה עמוד העבודה ציצית ותפילין סימן ט בשם האגור (סי' כ"ח) בשם מהר"י מולי"ן (מהרי"ל החדשות סי' ד'): דיש לדקדק לעשות הכתפים רחבים מכאן ומכאן, דלא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה".
- ^ אורח חיים סימן טז
- ^ אורח חיים סימן ב' ס"ק ט
- ^ סימן כ
- ^ על השולחן ערוך שם
- ^ מחצית השקל על המגן אברהם שם
- ^ כדוגמת "עור העסלה" האמור להאהיל על עצם שמתחתיו
- ^ ראה במאמרו של הרב משה סאקס, מובא ב"לקריאה נוספת"
- ^ על עירובין י ב שם
- ^ צורת הפתח נחשבת כסתומה ולכן מתירה לפי רוב הדעות גם פירצה של יותר מעשר אמות
- ^ רשב"א עירובין י ב
- ^ 15.0 15.1 מובא בשו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן קו
- ^ מובא במגן אברהם סימן שס"ג ס"ק ה'
- ^ עירובין י' ע"ב ד"ה ועושה
- ^ כלל מ"ח סעיף י"א
- ^ סימן שס"ג שם וכן בביאור הלכה שם
- ^ במנחת יצחק שם כתב שכן נראה גם משולחן ערוך הרב בשו"ת, סי' ג'
- ^ שו"ת באר משה (שטרן) חלק ב סימן לד: נשאלתי (מרב גדול אחד) אם בהיתר צורת הפתח אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלין ליה כמו בלחי (ואמר לי שרב גדול אחד פסק להחמיר) דבקאנטרי (בלשון המדינה, היינו בימי הקיץ שבנ"א הולכין לשאוב אויר צח נקראים כן בלשון המדינה וביידיש דאטשע) קשה מאוד לעשות צוה"פ סמוך לכותל ממש, השבתי לו דאין נכון להחמיר לאחרים כלל וכלל בקאנטרי, והמחמיר בביתו לעצמו תבא עליו ברכה.
לקריאה נוספת
- הרב משה סאקס, בגליון "אור ישראל" גליון מ"ב תשס"ו "בענין ציצית כהמשנה ברורה ודלא כהחזון איש"