ארתור גרומיו

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מוזיקאי ריקה. ארתור גרומיו (בצרפתית: Arthur Grumiaux‏; 21 במרץ 1921 - 16 באוקטובר 1986) היה כנר בלגי, שהיה מיומן גם בפסנתר.

ביוגרפיה וקריירה

גרומיו נולד בווילר-פרווין, בלגיה, בשנת 1921, למשפחה ממעמד הפועלים, וסבו הוא שהמריץ אותו להתחיל בלימודי מוזיקה בגיל 4. הוא התאמן בנגינה בכינור ובפסנתר עם חמישיית פרנאן בקונסרבטוריון של שרלרואה, שם קיבל פרס ראשון בגיל 11. כעבור שנה קידם את לימודיו בעבודה עם אלפרד דובוא בקונסרבטוריון המלכותי בבריסל במקביל ללימודי קונטרפונקט ופוגה אצל ז'אן אבסיל. את הפרסים החשובים הראשונים שלו קיבל עוד לפני שמלאו לו 20; את פרסי אנרי וייטאן ופרנסואה פרום קיבל בשנת 1939, ואת פרס הווירטואוז קיבל מן הממשלה הבלגית ב-1940. במהלך הזמן הזה גם למד באופן פרטי קומפוזיציה אצל הכנר והמלחין הרומני המפורסם ג'ורג'ה אנסקו בפריז, מורו של יהודי מנוחין. הופעותיו הראשונות היו בבלגיה, עם הפילהרמונית של בריסל, בנגינת הקונצ'רטו של פליקס מנדלסון, ובבריטניה עם תזמורת רשות השידור הבריטי בשנת 1945. בגלל הכיבוש הגרמני של ארצו במלחמת העולם השנייה, היה פער זמנים קצר בין שני האירועים החשובים הללו. במשך הזמן הזה ניגן באופן פרטי עם כמה הרכבים קטנים ונמנע מכל הופעה פומבית מכל סוג שהוא.

על אף הדיחוי הקל הזה בפתיחת הקריירה הבינלאומית שלו, מרגע שהחלה, התפתחה במהירות. לאחר הופעת הבכורה שלו בבריטניה, התקדם לעולם האקדמי של בלגיה, כאשר התמנה לפרופסור לכינור בקונסרבטוריון המלכותי, המוסד שבו למד לפנים. בהוראתו שם דגש על הפיסוק, איכות הצליל ואמות המידה הטכניות הגבוהות בביצוע אמנותי.

נגינתו של גרומיו הונצחה על גבי יותר משלושים תקליטים, כמעט כולם בחברת פיליפס, אם כי שמו מופיע גם על תקליטי EMI, Bekart ו-Music & Arts. המוזיקה בתקליטים אלה היא על פי רוב משל באך, בטהובן, ברהמס, מוצרט ושוברט ולפעמים גם יצירות של ראוול ודביסי. אחת השמחות הגדולות בחייו הייתה שותפותו עם הפסנתרנית קלרה הסקיל. מדי פעם היו השניים מתחלפים בכלים לשם שינוי נקודת הראות וההתייחסות. גרומיו נותר עם חסך מקצועי ואישי כשהסקיל מתה בגלל נפילה בתחנת רכבת, בדרכה לקונצרט עמו. נוסף לעבודתו כסולן, הקליט חמישיות של מוצרט עם "אנסמבל גרומיו" ומבחר יצירות עם "שלישיית גרומיו", שכלל את הדואו ההונגרי של הזוג גיאורגה יאנצר (ויולה) ואווה צאקו (צ'לו). קריירת ההופעות המצליחה שלו הובילה להכרה מלכותית, כשהמלך בודואן העניק לו תואר ברון על שירותיו למוזיקה בשנת 1973, תואר שחלק עם פגניני.

מותו

על אף מאבק הסוכרת, התמיד גרומיו בלוח זמנים נוקשה של הקלטות וקונצרטים, בעיקר במערב אירופה, עד שאירוע מוחי פתאומי שם קץ לחייו ב-1986. בגיל 65 הותיר גרומיו מאחוריו את זכר המוזיקאי שהיה, יציב ואלגנטי.