אצולת הגלימה
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. |
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. |
אצולת הגלימה (בצרפתית: Noblesse de robe) הוא מונח המתייחס לקטגוריה של אריסטוקרטים צרפתים, שכונו "אצילי הגלימה" (nobles de robe), בורגנים לשעבר שזכו למעמד אצילים בזכות משרות משפטיות או מנהליות ופיננסיות שהחזיקו, בממלכת צרפת לפני המהפכה. בעלי משרות כאלה קיבלו או ירשו תוארי אצולה, כמו ברון או ויקונט. עד לשנת 1789 מרביתם החזיקו בתארים שקיבלו בירושה. כ-1,100 מהם היו חברים ב-13 פרלמנטים ברחבי צרפת, או ישבו בבתי המשפט לערעורים. אלה מהם שהיו בעלי משרות משפטיות שביניהם היו בוגרי אוניברסיטאות שלבשו את גלימה אופיינית שניתנה לבוגריהן. המילה "robe" (גלימה) העניקה להם את השמות robins, או hommes de robe (אנשי גלימה), או אצילי גלימה. אצילי הגלימה נבדלו מקבוצה אחרת של אצילים אשר כונו "אצילי הסיף" (Noblesse d'epée), שהיו חברי האצולה הישנה שתאריהם קשורים בתפקידים המסורתיים של שמילאו בשירות המלוכה כאבירים שתמורת לשירותיהם קיבלו אחוזות פאודליות. שתי קבוצות אלה זוהו בצרפת ערב המהפכה כהמעמד השני.
הקרדינל רישלייה ביסס את ממשלו על אצולת הגלימה, אף שאחדים מביניהם, כמו ז'אן בטיסט קולבר, שארל קולבר דה קרואסי, ז'אן-בטיסט קולבר דה טורסי, לואי פליפו וז'וזף דה מסטר היו בעלי השפעה עוד קודם לכן.
מקור המונח
עד למאה ה-17 היה נהוג לדבר על "אצולה פוליטית" או "אצולה אזרחית" מושג שהשתמש בו אריסטו כשכוונתו היא כי המדע ושירות הכלל מאצילים את אלו העוסקים בהם.[1] המטבע לשון "אצולת גלימה" הופיע לראשונה בתחילת המאה ה-18[2] ככל הנראה בכתביו של המשורר אטיין פסקייה. משמעותה חלוקת משימות בין בעלי הגלימות (robins) המופקדים על תפקידים מנהליים או משפטיים, לאצילים שיוקרתם והלגיטימיות שלהם נסמכה על תפקידיהם הצבאיים או הדיפלומטיים. במחצית הראשונה של המאה ה-18 היה מעט שימוש במונח זה, כשבני התקופה היה מדברים יותר על "אנשי גלימה" (gens de robe), בעלי גלימה ארוכה (gens de robe longue) או בלשון המטונימיה - "הגלימה" (la robe). בשלהי המאה ה-18 המונח אצולת הגלימה התחדד ונמצא בניגוד מובהק לאצולת הסיף.[3]
אצולת הגלימה מול אצולת הסיף
הניגוד בין שני המושגים התחיל לבלוט בעיקר ברבע האחרון של המאה ה-17 בימי שלטונו של לואי הארבעה עשר, אולם מקורותיו רחוקים יותר.[4] במאות ה-15–16 היו גבולות האצולה נזילים יחסית ולא מוגדרים היטב מבחינה משפטית. ברמה הראשונה נחשבו כישורי הלחימה (נשיאת סיף, פצעי המלחמה) אבל העלייה למעמד האציל יכלה להתרחש בדרכים חלופיות, למשל באמצעות התקיימותו של אדם אציל (noble homme לפי ביטויו של אוליבייה דה לה מארש) החי באחוזה במשך דורות.[5]
בימי מלחמות הדת קבוצה קטנה של אנשי בתי המשפט החשובים ביותר התחילו להשיג זהות עצמאית.[6] באותה עת התחוללו פולמוסים סביב ההשוואה בין זכויות אנשי המשפט לזכויות אנשי המלחמה.[7] כשהראשונים קראו תגר על מעמדם העליון של האחרים. ב-1604 ,כנראה מיוזמת סולי שרו של המלך אנרי הרביעי, הונהג מס ה"פולט" (paulette) שאפשר קניית הזכויות להורשת תפקידים. פקידים בכירים יכלו להעביר בירושה את תפקידיהם תמורת תשלום המס למלך בשנת 1620 המונרכיה הצרפתית הרוויחה 37% מהכנסותיה השנתיות ממס זה, ובשנת 1634 - 52%. האצולה המסורתית התקוממה נגד המדיניות הזאת וללא הצלחה דרשה את ביטולה באספת המעמדות בשנת 1614[8] לפי אלי חדד[9] הדיכוטומיה אצולת גלימה / אצולת סיף עלתה והתגבשה רק במחצית השנייה של המאה ה-17. תהליך זה התרחש בהקשר פיקוח השלטון המלכותי על הגישה לתוארי האצולה. ההגדרה החדשה נכפתה בצרפת כתוצאה של פשרה בין אצולת השירות (שעסקה בעיקר בתפקידים פיננסיים ומשפטיים וזכתה בסטטוס זה ברצון המלך שיכול היה להעניק או לבטל אותו) והאצולה המיוחסת התורשתית (lignagère - שושלתית) (שהתמקדה בקריירה הצבאית או במידה פחותה יותר, בדיפלומטיה, והתבססה על זכויות עתיקות ועל קרבת דם ונחשבה יותר יוקרתית משום כך). למעשה עד סוף "המשטר הישן" (המשטר לפני המהפכה) הסטטוס הסמלי של תפקידי אצולת הגלימה היה תמיד נחות לעומת אצולת הסיף. [10] לא היו נדירים מקרים של אצילים חדשים שהסתירו את מוצאם החברתי הנחות, למשל ז'אן בטיסט קולבר, שדאג גם לרכוש זיוף של תואר אצולה קדום. הניגוד בין שני הסטטוסים לא היה עם זאת תמיד ברור. היו מקרים שבהם הבן הצעיר של אציל גלימה התגייס לצבא בעוד הבן הבכור ירש את אביו בתפקיד. משפחות מסוימות מקרב אצולת הגלימה הצליחו לדבוק באצולת הסיף ולאמץ את התנהגותה. דוגמה בולטת בכיוון זה הייתה התנהגותו של המרשל דה בל-איל (בשמו המלא שארל-לואי-אוגוסט פוקה דה בל-איל), נכד של השר ניקולא פוקה. להפך, למשל בערים הפלמיות, בהחל מה המאה ה-18 היה אפשר לפגוש משפחות אצילות ותיקות שעזבו את סטטוס האבירות שלהם כדי להתמסר למסחר ושאחר כך זכו לתוארי אצולה באמצעות רכישת תפקידים.
תוארי האצולה
אצולת הגלימה הייתה ברובה מורכבת מצאצאי אנשים שרכשו תפקיד מאציל בתחום האוצר או המשפטים. תפקידים אלה עברו אחר כך בירושה או נמכרו באופן חופשי, אף על פי שהדבר לא הוכרז רשמית בצו המס פולט ב-1604. לעיתים רחוקות העברת התפקידים מאב לבן, חיזקה את תודעת השייכות לקבוצה. חברי הפרלמנטים בצרפת, שהיו אליטת אצולת הגלימה ונשאו תוארי אצולה מזה זמן רב, דרשו לשפר את מעמדם בהשוואה לאצולת הסיף. במאה ה-18 התחילו אצילי הגלימה לחסום בפני אחרים את הגישה למעמדם. הממלכה שחיפשה כל הזמן מקורות הכנסה המשיכה ליצור מספר רב של תפקידים על מנת למכור אותם, אולם הדבר עורר מחאות בקרב אצולת הגלימה.
עם משפחות אצולת הגלימה המפורסמות ששרדו עד לימינו ניתן להזכיר את המשפחות דה מונטסקייה, לפוור -ד'אורמסון, דה ניקולאי, דה מופאו, דה פרנקוויל, לנאפואר-שפלן ל'אופיסייה, דואה (Doat), דה סאבאי (de Sabail), מודר (Meaudre), קולבר וכו'.
אין לבלבל את המונח "אצולת גלימה" עם זה של "אצולת אורלוגין" (noblesse de cloche) שמתייחסת לאצולה בעלת תפקידים מוניציפליים- חברי מועצות בכמה ערים בממלכה - כמו ה"קפיטולים" בטולוז או "סקבינים" (échevins) בפריז.
היבטים סוציולוגיים
בפרק השישי יאנסניזם ואצולת הגלימה" בספרו Le Dieu caché (האל המוסתר) הגן לוסיין גולדמן על התאוריה שלו לפיה היאנסניזם הייתה אידאולוגיה של אצולת הגלימה. רנה פומייה סתר תזה זאת במאמרו "יאנסניזם ואצולת גלימה?". גולדמן טען שהיאנסניזם היה ביטוי להתמרמרות כלפי המונרכיה המרכזית. מול העלייה בכוחם של נציבי המלך על חשבון קציני הגיוס הבורגנים. האחרונים התחילו לסגת "נסיגה מהעולם" תוך אימוץ גישה יותר ויותר ביקורתית. רנה ואוונו מיתן גישתו של גולדמן המושפעת מהמרקסיזם והעדיף לדבר על שטח מפגש בין היאנסניזם לבורגנות. לדעת טאוונו תחת המשטר הישן, הבורגני היה אדם חופשי, בלי קשר להייררכיה . מצב זה עודד אינדיבידואליזם ויכול היה במקרים מסוימים להתחבר למוסר היאנסניסטי, שהעדיף את פריחת החיים הפנימיים על פני הדר הליטורגיה - המיסה הטרידנטינית- וביכר רפורמה מוסרית תובענית על פני הענקה זמינה מדי של הסקרמנטים. הפצת היאנסניזם בערים סיעה למפגש בין היאנסניזם לבוגרנות הפרלמנטרית.
ספרות "אמנות החיים" savoir-vivre בהשראת ההומניזם האיטלקי שנקראה בחצר המלך במאה ה-17 קידמה את הקירוב בין שתי קבוצות האצולה, כללה חיבורים פדגוגיים לטיפוח הנימוסים וביקשה להפוך את האצולה הוותיקה לבורגנים ולהעניק מנהגי אצולה לאצילי הגלימה החדשים.
לקריאה נוספת
- ) Pierre Bourdieu, La Noblesse d’État. Grandes écoles et esprit de corps, Les Éditions de Minuit, 1989
- Frédéric Bluche, art. "Vénalité des offices", Encyclopédia Universalis.
- Jean-Marie Constant, Noblesse et élite au XVIe siècle : les problèmes de l'identité noble, dans La noblesse en liberté - XVIe-XVIIe siècles, Presses universitaires de Rennes, coll. "Histoires", 2004, p. 67-80. on line .
- Robert Descimon, La haute noblesse parlementaire parisienne : la production d'une aristocratie d'Etat aux XVIe et XVIIe siècles dans Philippe Contamine, L'État et les aristocraties : France, Angleterre, Écosse - XIIe-XVIIe siècles, Presses de l’École normale supérieure, 1989 ,מסת"ב 2-7288-0140-1,, p. 357-384.
- Robert Descimon L'invention de la noblesse de robe : La jurisprudence du parlement de Paris aux xvie et xviie siècles - dans Les Parlements de province : Pouvoirs, justice et société du xve au xviie siècle, Presses universitaires du Midi 1996, p.977-990
- Lucien Goldmann, Le Dieu caché. Étude sur la vision tragique dans les Pensées de Pascal et dans le théâtre de Racine, Gallimard, Paris, 1955. (מסת"ב 978-2070295500)
- Élie Haddad, Noblesse d’épée, noblesse de robe : espaces sociaux et frontières idéologiques, L’Atelier du Centre de recherches historiques, 2020 online
- Leonhard Horowski, Au cœur du palais. Pouvoir et carrières à la cour de France, 1661-1789, trad. de Serge Niémetz, Presses universitaires de Rennes/Centre de recherche du château de Versailles, Rennes/Versailles, coll. "Histoire", 2019
- Arlette Jouanna, L’anoblissement en France: XVème - XVIIIème siècles. Édité par Centre de recherches sur les origines de la civilisation de l’Europe moderne et contemporaine. Bordeaux, France: Université de Bordeaux III, 1984.
- Alain Rey (dir.), Dictionnaire historique de la langue française, Le Robert, Paris, 1998.
קישורים חיצוניים
- אצולת הגלימה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
