אסלום השומרונים בכפייה
אסלום השומרונים בכפייה היא תופעה היסטורית בעלת מספר מוקדי התרחשויות במציאות שלאחר הכיבוש הערבי של ארץ ישראל והכיבוש המוסלמי של המזרח הקרוב, שבגינם חלה דעיכה דמוגרפית קיצונית ביותר של השומרונים עד כדי הגעתם לפסע מהכחדה.
היסטוריה
ראשית הכיבוש הערבי-מוסלמי של המזרח הקרוב
האסלאמיזציה של אוכלוסיית הארץ התרחשה בשלבים: תחת שלטון בית אומייה (640–750) ננקטת מדיניות של שיערוב בארץ ישראל שמטרתה החדרת התרבות והשפה הערבית בקרב האוכלוסייה במקום התרבות היוונית-נוצרית, אך לא פעלו לאיסלום האוכלוסייה.
בתקופת השלטון העבאסי (750–942) התחזקה הקנאות הדתית והחלה אכיפה קפדנית יותר של "תנאי עומר", מערכת התקנות נגד הלא-מוסלמים. המדיניות שמה דגש על הזהות המוסלמית ולא על הזהות הערבית, למרות שאישים שמוצאם מחצי האי ערב נהנו בתוך המערכת הזאת להעדפה.
בתקופת השושלת הפאטימית (942–1099) נגזרו גזרות קשות נגד הלא-מוסלמים ורבים היגרו מארץ ישראל ומהלבנט או שנכנעו והמירו את דתם. בקרב הנוצרים הגיעה ההתאסלמות לכ-50% ובקרב היהודים לא הייתה תופעה של התאסלמות אלא במקרים בודדים משיקולי תועלת. התאסלמות קבוצתית רחבה אירעה רק בקרב העדה השומרונית, שלא נהנו מהגנה של מי מהקבוצות האחרות מפני הפורענות המוסלמית-ערבית נגדם (הנוצרים היו אויבים מרים של השומרונים שטבחו בהם עוד בטרם הכיבוש המוסלמי-ערבי והיהודים היו קבוצה שמספרה הדמוגרפי התדלדל בשל לחצים זהים מצד האימפריה הביזנטית שגרמו לרובם להגר אל מחוץ לארץ ישראל כפי שמתועד במשנה ובתלמוד).[1]
התקופה הממלוכית (מאות 13–15)
ב-1260 הביס הסולטאן הממלוכי בייבארס את המונגולים שחדרו לארץ אל שטחים שהיו תחת השלטון האיובי והחל בחיסול השלטון הצלבני בארץ. הממלוכים, כמוסלמים חדשים, היו קנאים לדת האסלאם וקיבלו את מרותם של אנשי הדת שנתמכו על ידי הציבור הרחב. התגברות הקנאות הדתית הביאה לרדיפות ולפרעות בבני החסות, לפגיעה בנפש וברכוש, להריסת בתי כנסת וכנסיות ולפרסום תקנות המפלות לא-מוסלמים. הממלוכים נקטו מדיניות של אסלום בכפייה של הרוב הנוצרי-מזרחי והשומרונים. לקראת סוף המאה ה-14 הייתה הרעה נוספת במדיניות כלפי הלא-מוסלמים, לאחר השתלטותם של הצ'רקסים על הממלכה הממלוכית. פועל יוצא מכך היה צניחה בתעשיית היין שעד אז הייתה ענפה ומשגשגת בארץ ישראל.
התקופה העות'מאנית (מאות 16–20)
העות'מאנים ערכו רדיפות דתיות נגד השומרונים. בשנת 1625–1626 משפחות השומרונים שנותרו עברו לגור בשכם, שנהפכה לעיר המקלט של העדה. הקהילה השומרונית במצרים הצטמצמה בעקבות רדיפות עות'מאניות אחר השומרונים שעבדו אצל הממשל הממלוכי, ורובם נאלצו להתאסלם.[2]
גורל זהה חיכה גם לשומרונים בדמשק במאה ה-17, כאשר רובם של חברי העדה בדמשק נרצחו בידי המוסלמים.[3] ממשלות צרפת ואנגליה התערבו בדבר וביקשו מהשלטון העות'מאני להגן על השומרונים. מעט מהשומרונים נותרו בחיים, אך כל רכושם ועושרם נשדד. השומרונים הנותרים בדמשק המירו דתם ורק בודדים נמלטו ממנה. איום זה היווה סכנת כיליון של העדה השומרונית.
מושלי דמשק ערכו טבח כללי באלפי שומרונים ורבים מאלה שנותרו בחיים המירו את דתם. מתועד פוגרום שנערך בימי הפאשא מרדם בק ב-1625, בו הותקף הרובע השומרוני בדמשק, נהרגו רבים ורבים עוד יותר התאסלמו, השומרונים נעלמו מעין הציבור אולם מספר משפחות שכונו "מושם" ושמוצאם שומרוני נשארו בולטות בעשייה בעיר.[4][5] הקהילה בשכם קלטה גם את השומרונים מדמשק, שנרדפו שם.
בימיו של הרב חיים אברהם גאגין[6] היו שוב השומרונים בסכנת כליה, לאחר שאברהים פחה המצרי קיבל את השליטה על סוריה וארץ ישראל בשנת תקצ"א (1831). על התקופה הקשה לשומרונים כותב ד"ר אליעזר הלוי, מזכירו של משה מונטיפיורי, שביקר בשכם בשנת תקצ"א (1831): ”נחשבו לו השומרונים לעובדי אלילים, אשר לא אבה לתת להם ניר בארצו. ותהי להם עת צרה אשר כמוה לא נהייתה, כי ידעו כי נכון המַוֳת מידו.” לאחר גירוש הכוחות המצריים של מוחמד עלי מארץ ישראל, בשנת 1840 (ת"ר), מספרת אליזבט רוג'רס – אשת הקונסול הבריטי, כי תושבי שכם רדפו את השומרונים באכזריות מפני שלא רצו לקבל עליהם את דת האסלאם.
חכמי הדת המוסלמים טענו שלשומרונים אין דת, וכי הם לא מאמינים בספרים הכתובים ברוח הקודש: התורה, ספר תהילים, הנביאים, ולהבדיל הברית החדשה והקוראן. המוסלמים טענו שרק לכת המאמינה לפחות באחד מהספרים הללו יש להתייחס בסובלנות (ראו: אהל אל-כתאב). לעומתם, השומרונים טענו כי הם מאמינים בחמישה חומשי תורת משה. המוסלמים, שלא ידעו את לשון הקודש או את כתב היד השומרוני, לא קיבלו את דבריהם. שומרוני העיר שכם חיו בסכנת מוות דומה לזו שקרתה לבני עדתם בדמשק במאה הקודמת.
השומרונים פנו בבקשה לעזרה אל הרב גאגין והוא עזר להם בכך שנתן להם תעודה בכתב המאשרת כי: העם השומרוני הוא ענף מבני ישראל המודה באמיתות התורה. לאחר שזוהו כ"פלג יהודי", הונח לשומרונים מאסלום בכוח כפי שננהג טרם להודאתו של הרב גאגין אך למרות זאת המשיכו להתעמר בהם המוסלמים, ולדברי יצחק בן-צבי, היו השומרונים לעדה המדוכאת ביותר בארץ ישראל על ידי המוסלמים בעת שטרם לקום מדינת ישראל וכי שכניה בשכם לועגים ורודפים את השומרונים בשל אמונתם.[7]
הערות שוליים
- ^ רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל. מהכיבוש הערבי עד מלחמת העולם הראשונה (1914-640), ראשון לציון: ידיעות ספרים, 2018.
- ^ רוזן, מינה (1998). "13. שומרונים וקראים". In כהן, אמנון (ed.). ההיסטוריה של ארץ ישראל: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1260–1804). בית הוצאה כתר, ירושלים; יד יצחק בן-צבי. p. 258.
- ^ מקור: יצחק בן-צבי, עמוד 38
- ^ The Return of the Diaspora Samaritans to Nablus at the End of the Middle Ages / by Natahan Schur
- ^ באנגלית: Examples include the Dar Malisan Dar Ghafari, Dar Nahas, Dar Rumali, Dar Mes’id, Dar al Asali and Dar Shahun.
- ^ הנציג העליון של בני הדת היהודית בעיני השלטון
- ^ Israel Sedaka, Izhak Ben Zvi, David Ben Gurion and the Samaritans, De Gruyter, 2010-04-23, עמ' 239–246, מסת"ב 978-3-11-021283-9. (באנגלית)
