אספת המעמדות של 1789
אספת המעמדות (בצרפתית: Les États-Généraux de 1789) הייתה, עד המהפכה הצרפתית, האסיפה הכללית של צרפת, בה היו מיוצגים כל אחד משלושת המעמדות בצרפת. בשנת 1789 התכנסה אספת המעמדות לראשונה מאז 1614. כינוסה סלל את הדרך למהפכה הצרפתית.
רקע
אחת הסיבות העיקריות לפריצת המהפכה הצרפתית הייתה המשבר הכלכלי החמור, שנגרם כתוצאה מפזרנות על מלחמות מיותרות ועל חצר מלכות ראוותנית. סיבה נוספת למשבר הכלכלי הייתה שיטת גביה ארכאית שבמסגרתה שולם הרוב המכריע של המסים על ידי המעמד השלישי (הבורגנות והאיכרוּת). מבחינה עקרונית נכללו במעמד זה כל פשוטי העם, אך למעשה רק הבורגנים והאיכרים האמידים שילמו מסים.
נסיונות לרפורמה במערכת גביית המסים נחלו כישלון צורב בעקבות התנגדות המעמד הראשון (הכמורה) והמעמד השני (האצולה).
ביולי 1787 הועלתה בפני המלך לואי השישה עשר הדרישה לכנס את אספת המעמדות. ב-18 בדצמבר הבטיח המלך לעשות זאת תוך חמש שנים. לאחר מכן איבד שר האוצר קאלון את מקומו לטובת מבקרו הראשי, אטיין שארל דה לומני דה בריאן. בריאן בתורו איבד את מקומו לטובת ז'אק נקר, שר האוצר הקודם, שהיה בעל רגשות חמים כלפי המעמד השלישי. עם נקר כשר האוצר הסכים המלך לכנס את אספת המעמדות במאי 1789.
ההכנות
במליאת אספת המעמדות בלטה הבעיה המרכזית של צרפת באותה התקופה - העימות בין המעמד השלישי לשני המעמדות הראשונים. שני המעמדות הראשונים ייצגו כ-15% בלבד מהצרפתים אך היו בעלי שני שלישים מהמושבים באסיפה (כל מעמד זכה למספר מושבים זהה, ללא קשר למספר האזרחים שהוא יצג). שני המעמדות הראשונים, אף שלכאורה היו מעמדות נפרדים, הצביעו בדרך כלל ביחד וכך גברו בקביעות על המעמד השלישי.
המעמד השלישי דרש ייצוג כפול, כמקובל באספת המעמדות בפרובינציות. הנושא היווה קרקע פורייה לוויכוחים, כאשר נאומו המפורסם של עמנואל ז'וזף סיאס, "מהו המעמד השלישי", ייצג את הלך הרוח הכללי.
נקר קיווה להימנע מעימות וניסה לדבר אל ליבו של המעמד השני, אך האריסטוקרטים סירבו לאפשר ייצוג כפול למעמד השלישי, סירוב שרק הבליט את התנגדותה העיקשת של האצולה לכל שינוי בפוליטיקה הצרפתית.
לבסוף הוציא המלך צו ב-27 בנובמבר 1788 שהכריז כי אספת המעמדות תכלול לפחות 1,000 נציגים ויינתן ייצוג כפול למעמד השלישי. בנוסף נקבע כי גם כמרים שאינם בני האצולה יוכלו לייצג את המעמד הראשון. כמו כן הוחלט להתגמש ולקבוע שגם פרוטסטנטים יוכלו לייצג את המעמד השלישי.
כינוסה של אספת המעמדות
האסיפה התכנסה בורסאי ב-5 במאי 1789, ונציגים רבים של המעמד השלישי ראו בייצוג הכפול לו זכו ניצחון. עם זאת, הכללים של 1614 נותרו בעינם והנציגים משני המעמדות הראשונים זכו במקומות הישיבה היותר יוקרתיים.
כאשר לואי השישה עשר ושארל לואי פרנסואה פול דה ברנטין, שומר החותמות, פנו אל הנציגים ב-6 במאי, גילו נציגי המעמד השלישי שהולכו שולל. ההצבעה נערכה לפי מעמדות כך שניתן קול אחד לכל מעמד, ולכן, אף על פי שמספרם של נציגי המעמד השלישי היה כפול, קולם היה שווה לשליש מהקולות, כמו קולם של נציגי כל אחד משני המעמדות האחרים, בדיוק כפי שהיה המצב בעבר. המלך ושומר החותמות רצו להותיר את הייצוג הכפול של המעמד השלישי כסמל ללא ביטוי מעשי. על אופן פעילות האסיפה הכריז ברנטין. שר האוצר נקר, שרכש אהדה למעמד השלישי, נאם רק בנושא שינוי המדיניות הפיסקלית שבו תמך.
לבסוף נאלץ המלך להיכנע לתביעתם של נציגי המעמד השלישי שלכל נציג יהיה קול אחד. התעקשותו ההתחלתית התבררה כטעות חמורה בשיקול הדעת, שכן כשנאלץ לחזור בו ממנה, הפגין בכך חולשה.
המשך הדיונים ופיזור האסיפה
במהלך האסיפה הצביעו נציגי המעמד השלישי לבדם על החלטה לפיה השררה נמצאת בידי רוב האזרחים. בנוסף החליטו לשנות את שם האסיפה ל"אספה הלאומית". הם אמנם הזמינו את בני האצולה להצטרף אליהם, אך הבהירו כי אם אלו לא יצטרפו, הם לא יהססו לנהל את ענייני המדינה בלעדיהם.
המלך ניסה להתנגד להחלטות אלו, אך ללא הצלחה. ב-20 ביוני הורה על סגירת האולם בו התקיימו דיוני האסיפה. האסיפה עברה למגרשי הטניס המלכותיים והמשיכה בדיוניה שם. במגרש הטניס נשבעו הצירים את "שבועת מגרש הטניס", שבה הבטיחו להמשיך בדיוניהם עד אשר צרפת תזכה לחוקה חדשה. למחרת התכנסה האסיפה בכנסיית לואי ה"קדוש" ומרבית נציגי הכמורה הצטרפו אליה.
ב-23 ביוני נאות המלך לאשר שינויים מסוימים בחוק ולוותר על חלק מסמכויותיו. בני האצולה, שעד כה לא הצטרפו לאסיפה הלאומית, עשו כן בעקבות בקשתו של המלך. אספת המעמדות סיימה את חייה ולא התכנסה עוד, וסמכויותיה עברו לאסיפה הלאומית.
