אנדרוקלס
אנדרוקלס (ביוונית: Ἀνδροκλῆς) או אנדרוקלוס הוא גיבורה של מעשייה מפורסמת המכונה "אנדרוקלס והאריה". האגדה היא אבטיפוס של סוג מוטיב עלילתי 156 בסיווג ארנה-תומפסון. האגדה נזכרת לראשונה אצל אולוס גליוס (המצטט אותה בשם אפיון). בימי הביניים כונתה האגדה "הרועה והאריה" ומאוחר יותר יוחסה לאיזופוס. אצל איזופוס אכן מופיעה אגדה דומה - האריה והעכבר, המגמה הכללית של שתי האגדות היא הצגת יחסי גומלין בין בני אדם ובעלי חיים, והכרת תודה של בעלי חיים.
העלילה המקורית
הסיפור נזכר לראשונה בחיבורו של אולוס גליוס "לילות אטיקה", שמצטט אותה מתוך הספר החמישי בחיבורו האבוד של אפיון "פלאות מצרים" ("Aegyptiacorum"). בגרסה זו הא מכונה "אנדרוקלוס".[1]
אפיון מספר שנכח בעצמו בקירקוס מקסימוס ברומא, בעת הצגה גדולה של קרב חיות פרא ענקיות, שבה משך את תשומת הלב גודלו העצום של אחד האריות. אחד הנידונים לקרב עם החיות היה אנדרוקלס, עבד של קונסול לשעבר. כאשר ראה האריה את אנדרוקלס, ניגש אל האיש לאט ובשקט, כאילו הוא מזהה אותו ותוך שהוא מכשכש בזנבו כמו כלב, החל ללקק את רגליו וידיו של אנדרוקלס הרועד מפחד. העבד העז להביט אז באריה ושניהם החלו להחליף מחוות שמחה כאילו הם מזהים זה את זה. לנוכח המראה המדהים, פצח הקהל בצעקות רמות והקיסר (שמו אינו מצוין, אולם סביר להניח שמדובר בקליגולה או קלאודיוס) זימן אליו את אנדרוקלס ושאלו מדוע חס האריה על חייו שלו דווקא. העבד סיפר שבעליו היה מושל אפריקה בדרגת פרוקונסול ובזמן ששהה איתו שם, נאלץ להימלט מהלקאותיו היומיות ומצא מסתור במישורים מדבריים מבודדים. כדי למצוא מחסה מהשמש היוקדת בצהרי היום, נכנס למערה וזמן לא רב אחר כך, נכנס גם האריה הזה צולע על רגל אחת שותתת דם וגונח מכאבים. האריה מצא אותו המום מפחד במאורתו, ניגש אליו בעדינות והרים את רגלו כדי להראות לו אותה וכאילו לבקש עזרה. אנדרוקלס שלף שבב עץ ענקי מכף רגלו, סחט החוצה את המוגלה וניקה את הפצע. האריה הניח את רגלו על ידו של אנדרוקלס ונשכב לישון. הם חיו ביחד שלוש שנים במערה כשהם חולקים גם אותו מזון כאשר האריה היה מביא לאנדרוקלס את החלקים הנבחרים של הטרף שצד, אותם היה מייבש בשמש כי לא הייתה לו אפשרות להבעיר אש. כאשר נמאס לו מחיי הטבע, עזב אנדרוקלס את המערה בזמן שהאריה יצא לציד ולאחר שלושה ימים נתפס ונלקח לבעליו ברומא, שדן אותו למוות בקרב עם חיות פרא.
אפיון מספר שסיפורו של אנדרוקלס נכתב במלואו על לוח שנישא סביב הקירקוס ולבקשת כולם העבד זוכה ושוחרר, ומוסיף:
”לאחר מכן היינו רואים את אנדרוקלוס עם האריה קשור ברצועה דקיקה, כשהם סובבים את חנויות העיר. אנדרוקלוס היה מקבל כסף ועל האריה היו מפזרים פרחים וכל מי שראה אותם קרא: "זה האריה שהיה חברו של אדם, זה האדם שהיה רופאו של אריה".”
הסיפור מופיע שוב בחיבורו (המאוחר בכמאה שנים) של קלאודיוס איליאנוס "על טבעם של בעלי החיים".[2]
מקבילות מהעת העתיקה
המוטיב של אדם העוזר לבעל חיים בלי לדעת שלאחר מכן הוא עצמו יזדקק לאותה עזרה, מופיע באגדת "שלמה המלך והדבורה" וכן באגדה המפורסמת של איזופוס "האריה והעכבר".
גרסאות מאוחרות יותר
בימי הביניים החל להופיע הסיפור תחת השם "הרועה והאריה",[7] והוא יוחס לאיזופוס. במהלך המאה ה-12 כתב כרטיין מטרואה את הסיפור "איוון, האביר של האריה" (Yvain ou le Chevalier au Lion). אביר בשם איוון רואה אריה המותקף בידי נחש, הוא נתקף רחמים ועוזר לאריה. האריה הופך להיות חברו ומסייע לו במהלך הרפתקאותיו.[8] מאה שנים לאחר מכן, בתוך "מקראת הזהב" של יעקובוס דה וורג'ינה, מופיע סיפור בו הירונימוס ה"קדוש" שולף קוץ מכפו של אריה.
הסיפור מופיע גם באוסף הסיפורים "מעשי הרומאים" (Gesta Romanorum), שהופיע באנגליה בשנת 1330. העלילה מאופיינת שם בתיאורים מימי הביניים, וגם שם הגיבור הוא אביר. בתרגום לאנגלית של משלי איזופוס מאת ויליאם קקסטון, נכלל גם הסיפור, וגם שם הגיבור הוא רועה. המשורר האנגלי וינסנט בורן כתב בשנת 1716–1717 שיר בלטינית בשם "Mutua Benevoletia primaria lex naturae est" המבוסס על תיאוריו של אולוס גליוס.
במחזהו של ג'ורג' ברנרד שו משנת 1912 "אנדרוקלס והאריה" (Androcles and the Lion), אנדרוקלס מופיע כחייט. שו גם שילב במחזה אמונות נוצריות.
ייצוגים באומנות
בהדפסים מתקופת הרנסאנס, מופיע הסיפור הקלאסי פעמים רבות. בשנת 1516–1517 צייר אוגוסטינו ונציאנו את הקיסר משחרר את אנדרוקלס. הציור נמצא כיום באוסף LACMA.[9] בלדסרה פרוצי צייר באזור שנת 1530 את אנדרוקלס הולך עם האריה הקשור ברצועה, בעוד אנשים מביטים בו בהשתאות (התמונה נמצאת בראש הערך). הציור מוצג כיום במוזיאון ארמיטאז' בסנקט פטרבורג שברוסיה.[10] אמנים מאוחרים יותר העדיפו לצייר את אנדרוקלס שולף את הקוץ מכפו של האריה, למשל ברנהרד רודה.
ז'אן-לאון ז'רום צייר את אנדרוקלס כעבד צעיר במערה אפלה שולף קוץ מכפו של האריה הזועק מכאב (למעלה). בריטון ריבייר צייר ציוד דומה, רק שבגרסה שלו הדמויות קרובות יותר, ואנדרוקלס נראה מבוגר יותר. הציור מוצג כיום בגלריית אוקלנד לאומנות.[11] הצייר הסיני שו ביילונג צייר את אנדרוקלס המבועת כשהוא ראה את האריה נכנס למערה.[12]
קישורים חיצוניים
- הסיפור המקורי אצל אולוס גליוס (בלטינית)
- הסיפור המקורי אצל אולוס גליוס (באנגלית)
- אנדרוקלס מתוך האנציקלופדיה בריטניקה
- אנדרוקלס והאריה מאת יוסי בכר.
הערות שוליים
- ^ .Aulus Gellius, Noctes Atticae, V, 14
- ^ .Aelianus, De Natura Animalium, Book VII.xlviii
- ^ Aulus Gellius, Noctes Atticae, VI, 8
- ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 9, 9.
- ^ .Aelianus, De Natura Animalium, VI, 17
- ^ Athenaeus, Deipnosophistae, XIII, 85, p. 606 C -D
- ^ נוסח הסיפור (באנגלית)
- ^ הרומנסה בתרגום לאנגלית.
- ^ אתר lacma.org
- ^ אתר arthermitage.org
- ^ אתר aucklandartgallery.com
- ^ אתר sgallery.net
21759379אנדרוקלס