זורואסטריות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אמגושיות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקדש זורואסטרי בעיר יזד באיראן

זורואסטריות, המכונה גם זורואסטריאניזם, אמגושיות, מזדאיזם או דת זרתוסטרא, היא דת פרסית עתיקה שנוסדה, ככל הנראה, בתחילת האלף הראשון לפנה"ס במרכז אסיה על ידי זרתוסטרא. קהילות מאמינים של דת זו קיימות היום בעיקר באיראן ובהודו המונות יחד כמה מאות אלפי בני-אדם.

הזורואסטריות הייתה הדת הרשמית והמרכזית באימפריה הפרסית על גלגוליה השונים, מהמאה ה-5 לפנה"ס ועד הכיבוש הערבי-מוסלמי במאה ה-7 לספירה.

עם התפשטות האסלאם והצרת צעדיהם של מאמינים בדתות אחרות, היגרו כמה מאות אלפים מאמיני זרתוסטרא מאיראן להודו, והם מכונים בהודו עד היום בכינוי "פארסי". גל נוסף היגר מאיראן להודו בתקופת השושלת הקג'ארית והם מכונים בהודו איראני. במדינת איראן של היום מוכרת דת זרתוסטרא כדת רשמית, ומאמיניה זוכים לחופש דת, לצד דתות-לא מוסלמיות נוספות כמו הנצרות והיהדות.

עקרונות הדת

קובץ:An Image from Zarathustra.jpg
ציור של זרתוסתרא

הרעיון המרכזי בדת הזורואסטרית הוא הבחנה דיכוטומית בין טוב לרע, כשעל האדם לסייע בהשלטת הטוב על הרע. העולם הגשמי נוצר כזירת מלחמה בין הטוב לרע, ובו טוב ורע יכולים להתערבב.

על פי אמונתם, כל הטוב בעולמנו נברא על ידי האליל הראשי, אַהוּרַה-מַזְדָא (תרגום מילולי - איש חכם), הנקרא בפרסית תיכונה אוֹהְרמַזד. אליל זה היה קיים במיתולוגיה הפרסית כבר בתקופה קדומה לזרתוסטרה ולהתחלת האמונה הזורואסטרית. אולם הוא שימש כאליל אחד (אם כי חשוב) מתוך מגוון אלילים. רק הזורואסטריות אימצה אותו כאליל יחיד. כל הרע נברא על ידי הישות הרעה, אַנְגרַה-מַניוּ, הנקרא בפרסית תיכונה אַהְרֵימַן. בממד הרוחני הטוב והרע הם נפרדים. לכן עיקרון נוסף של הדת הזורואסטרית הוא הבחנה בין המימד הגשמי (פרסית תיכונית גֵיתִיג) למימד הרוחני (מֵינוֹג).

על פי הדת הזורואסטרית האור והאש נבראו על ידי אהורה-מזדא, ולכן הם מסמלים את הטוב. היעדר אור, כלומר חושך, מסמל את הרע. לפיכך האש היא מרכיב חשוב בפולחן הזורואסטרי, ולכן הזורואסטרים נקראים בטעות "עובדי אש".

תפילה ופולחן

מדורת אש ניצבת במרכז המקדשים הזורואסטריים, והמתפללים פונים אליה בזמן התפילה. נהוגות חמש תפילות בכל יום. התפילות כוללות מזמורים מה"גאת'ות" (מזמורים שחיבר זרתוסטרא, ראו להלן), וכן התרה וקשירה של שרוך הקשור תמיד סביב מותניו של המאמין ומחובר לחולצתו. טקסי טהרה מתקיימים לפני התפילה, והם כוללים רחצת הגוף. לכלוך נחשב קשור ברוע ולכן קיימת הקפדה יתרה על ניקיון בזורואסטריות. כיוון שאש ואור נחשבים כביטוי לטוב, לא מקובל לכבות נר, אלא להמתין לדעיכתו מאליו. בעת הדלקת אש מקובל לומר תפילה. נהוג ללכת עם כיסוי ראש כל הזמן.

כללי טומאה וטהרה

ערך מורחב – מגדלי שתיקה

מכיוון שהטוב והרע נמצאים במלחמה מתמדת, חשוב מאד לשמור על טהרה. הזורואסטרים מפורסמים בדיני הנידה ובכללי טומאת המת שלהם.

על פי כללים אלה, את המתים לא ניתן לקבור באדמה, כי זה יטמא את האדמה. לא ניתן להשליך אותם לנהר או לים, כי זה יטמא את המים. לא ניתן לשרוף אותם, כי זה יטמא את האש. גוויית האדם המת נלקחת למבנה חסר גג בשם דַכְ'מָה, ועוף השמיים אוכל את בשר המת. העצמות שנותרו מטוהרות באור השמש כחצי שנה, ולאחר מכן מותר לקבור אותן. מנהגי טומאת המת של הדת הזורואסטרית הקנו לה שם של דת אקולוגית. כיום מותר לשרוף את המת בחשמל, שאינו יסוד מקודש בדת הזורואסטרית.

חגאות וזמנים מיוחדים

פרוהר, סמל הזורואסטריות

לוח השנה הזורואסטרי הוא לוח שנה שמשי. גרסה של לוח השנה הזה עדיין מקובלת באופן רשמי באיראן. גרסה זו משמשת גם בסיס לכתיבת הורוסקופים באסטרולוגיה המודרנית. קיימות שתי גרסאות נוספות של לוח השנה המשמשות אחדות מהקהילות הזורואסטריות. על-פי הלוח הנהוג היום באיראן, מתחילה השנה בשנייה המדויקת של ההשתוות האביבית (20 או 21 במרץ על-פי הלוח הגריגוריאני). יום זה מכונה "נוֹ-רוּז" ("יום חדש", בפרסית: نوروز), והוא פותח את חגיגות השנה החדשה, הנהוגות היום באיראן גם בקרב מוסלמים. מלבד הנורוז ישנם עוד שבעה חגים שחובה על המאמין הזורואסטרי לציין. גם מועדים אחרים הם בגדר חובה. כל אחד מהחגים הראשיים נמשך בדרך-כלל שלושה-עשר ימים.

בנוסף, באזור חודש ינואר, בימים הקצרים ביותר בשנה, הם חוגגים חג לכבודו של אליל החושך, שזו 'תקופת שלטונו'. אחד המנהגים הידועים בחג זה הוא לא להבעיר אש, כדי לא לפגוע בחושך. חג זה מתקיים בדיוק בזמן שהיהודים חוגגים את חג החנוכה, שבו היהודים עושים בדיוק את ההפך: מדליקים נרות כדי להפיץ את האור. בתלמוד[דרוש מקור מלא] מוזכרת הסתירה הזאת, בעיקר בעובדה שיהודים בפרס ובבבל, שהיו נתונים לשלטון הזורו-אסטרים, לא הורשו לקיים את החג.

הספרות הדתית

האווסטה והגאת'ות

הספר הקדוש לזורואסטרים הוא האווסטה (בפרסית: اوستا), הכוללת בעיקר מזמורים ותפילות בשפה המכונה "אווסטית" - שפה איראנית עתיקה אשר אינה מוכרת משום מקור אחר. 17 מהמזמורים, שנכתבו בידי זרתוסטרא עצמו, מכונים גאת'ות (בפרסית: گات‌ها; ביחיד: גאת'ה, אווסטית gāθa "מזמור"). מחבריהם של יתר המזמורים אינם ידועים. במשך דורות רבים נמסרה האווסטה בעל-פה. גם בתקופה שבה השפה הפרסית כבר נכתבה, העלאת האווסטה על הכתב נחשבה בעיני המאמינים כחילול הקודש משום שכך מעבירים אותה מהממד הרוחני לממד הגשמי, שבו טוב ורע יכולים להתערבב. בתקופת האימפריה הסאסאנית הועלתה האווסטה על הכתב באלפבית שהומצא במיוחד למטרה זו. ההצדקה לכך הייתה מלחמות וכיבושים רבים שסיכנו את העברתה של האווסטה בעל פה. האווסטה הסאסאנית כללה 24 כרכים, וחלקים ממנה אף תורגמו לפהלוויניב הזורואסטרי של פרסית אמצעית ששימש שפת הממלכה הרשמית באותה תקופה) בצד הטקסט המקורי. רוב האווסטה הסאסאנית אבדה במהלך הדורות, כך שהאווסטה המודרנית כוללת רק קטעים מעטים ממנה. כתב היד העתיק ביותר של האווסטה המודרנית הוא משנת 1323.

הספרות המשנית וספרות הזנד

ספרות משנית זורואסטרית רבה נכתבה בלשון הפהלווית, הניב הזורואסטרי של הפרסית התיכונה, בתקופת האימפריה הסאסאנית. בהם הדינקרד "מעשי הדת", "בונדהישן" ו"ריוויאת". הראשון הוא סדרה של תשעה ספרים אשר נכתבו ככל הנראה במאה התשיעית, וכונו על ידי חוקרים בשם "אנציקלופדיה מזדאית". המונח זנד תורגם לעברית "פרשנות". ספרות הזנד היא ספרות פרשנית לאווסטא בעיקרה, הכתובה בפהלווי. בין הדיונים בספרות זו ניתן למצוא פירושים אודות דרך לימוד הכתבים הדתיים ועריכת הטקסים הדתיים הזורואסטריים.

ברוב כתבי הזנד ניתן למצוא תרגום מילולי למדי של הטקסט האווסטי ולאחר מכן (לעיתים אף בתוך התרגום) פירושים וביאורים למונחים שונים ופרשנויות, לעיתים תוך הבאת יותר מדיעה אחת או מקור אחד (פעמים רבות מובאת דעה נוספת תוך ציון הנוסחה "יש האומרים כך:...", ולעיתים תוך ציון הסמכות עצמה).

יחס היהדות

ביהדות אפשר למצוא הדים לפולמוס עם הזורואסטריות. אחד הפולמוסים האלה מופיע בספר ישעיהו: "כֹה אָמַר ה' לִמְשִיחוֹ לְכוֹרֶשׁ (...) כִי-אֶפֶס בִלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ עֹשֶׂה שָלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶה." (ספר ישעיהו, פרק מ"ה, פסוקים א'-ז')

הזורואסטרים נוהגים ללבוש בגד עם פתילים מתחת לחולצה (הפתיל נקרא 'קאסטי'), באופן שמזכיר – להבדיל – את הציצית.

הדת הזורואסטרית נודעה בתלמוד, שם נזכר הכינוי לא-ל העליון "אהורה-מזדה" – כ"אהורמיז", ו"אהרימן" כ"הורמיז",[1] או כ"הורמיז" וכ"הורמין".[2]

האם הזורואסטריות דת מונותאיסטית?

יש הרואים בזורואסטריות דת מונותאיסטית, אולם יש מחלוקת על ההשקפה הזאת. המוסלמים שכבשו את פרס ראו את הזורואסטרים כחלק מ"עם הספר" (أهل الكتاب), אלא שלא עשו כן מפני שלא היו פאגאנים אלא מפני שיש בידם ספר המכיל את הכרזת האליל שלהם. המחקר האירופי המודרני של הזורואסטריות, מראשית המאה ה-18 ואילך, ניסה תחילה להראות כי זורואסטר היה נביא מונותאיסט שרעיונותיו עוותו וסולפו במשך הזמן, אולם דעה זו אינה מקובלת עוד, ורוב החוקרים דווקא מצביעים על המשכיות והתמדה של הרעיונות והמנהגים הזורואסטרים לאורך הדורות.

אישים מפורסמים בני הדת

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים