אליזבת פרטרוביץ'

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אליזבת פרטרוביץ'
Elizabeth Peratrovich
מדינה אלסקה
פעילות בולטת קידום החוק הראשון נגד אפליה על בסיס גזע בארצות הברית (החוק נגד אפליה של אלסקה, 1945)
בן זוג רוי פרטרוביץ'

אליזבת ג'ין פרטרוביץ' (באנגלית: Elizabeth Jean Peratrovich;‏ 4 ביולי 1911 – 1 בדצמבר 1958), בת אומת הטלינגיט (Tlingit), הייתה פעילה לזכויות האזרח; היא עבדה למען שוויון עבור ילידי אלסקה (אנ'). היא הייתה הכוח המניע מאחורי חקיקת החוק הטריטוריאלי נגד אפליה של שנת 1945, החוק הראשון נגד אפליה בארצות הברית.

ביוגרפיה

פרטרוביץ' נולדה ב-4 ביולי 1911, בפטרסבורג, אלסקה,[1] והוא הייתה בת לשבט לוקאקס אדי, מצד העורב של אומת הטלינגיט. היא התייתמה בגיל צעיר ואומצה על ידי אנדרו ומרי ונמייקר.[2][3] הזוג ונמייקר היו מיסיונרים פרסביטריאנים בני שבט הטלינגיט. אליזבת גדלה במספר ערים קטנות באלסקה – פטרסבורג, קלאוק, וקטצ'יקן, שם סיימה את לימודי התיכון. היא למדה במכללת שלדון ג'קסון בסיטקה, ובמכללה לחינוך בבלינגהאם, שבוושינגטון (עכשיו חלק מאוניברסיטת וושינגטון המערבית).[4]

ב-15 בדצמבר 1931 נישאה אליזבת לרוי פרטרוביץ' (1908–1989), גם הוא בן הטיגליט, ממוצא ילידי וסרבי. הם למדו יחד במכללה, וחלמו להיות מורים. אך בשל השפל הכלכלי באזור, לא הצליחו להגשים את תוכניתם. הם חזרו לקלאווק, שם רוי עבד במפעל שימורי דגים. הוא נבחר ארבע פעמים לתפקיד ראש העיר. היה זה בקלאווק שהשניים התחילו להיות מעורבים באחוות ילידי אלסקה, ארגון שמטרתו להיאבק באפליה נגד ילידים.

כדי לקדם את פעילותם הפוליטית, ובחיפוש אחר הזדמנויות טובות יותר בתעסוקה ולשיפור חיי שלושת ילדיהם, עברה המשפחה לג'ונו ב-1941, שם פגשו במעגל חברתי נרחב יותר, וכן באפליה גזעית בוטה יותר.[5] הם התקשו למצוא דיור והרבו לראות שלטים האוסרים על כניסת ילידים למתקנים ציבוריים. שלטים בחנויות ובתי עסק בסגנון "אין כניסה לילידים" ו"אין כניסה לכלבים או ילידים" היו נפוצים בעיר וברחבי המדינה.

מאוחר יותר, עברה המשפחה לאנטיגוניש, שבנובה סקוטיה, קנדה, שם רוי סיים תואר בכלכלה באוניברסיטת סנט פרנסיס אקסבייר. משם הם עברו לדנבר, קולורדו, שם המשיך רוי את לימודיו. בשנת 1950 הם עברו לאוקלהומה, ואז חזרה לאלסקה.

אליזבת פרטרוביץ' נפטרה ממחלת הסרטן ב-1 בדצמבר 1958.

אפליית ילידים באלסקה

ההיסטוריה של ילידי אלסקה דומה במידה רבה לזו של האינדיאנים האמריקאים, וכוללת כיבוש, רצח המוני, שיעבוד, הפקעת אדמות והכחדה תרבותית. התוצאה של אירועים מתמשכים אלה הייתה, בתורה, צמיחה בתופעות האלכוהוליזם, אלימות, ומחלות כרוניות.[6] ילידים יותר עשויים לחוות עוני, להיות מופלים בתעסוקה, ולהיות קורבנות לפשע מכל קבוצה אתנית אחרת באלסקה.[7]

תחילה נכבשה אלסקה על ידי הרוסים באמצע המאה ה-18, כאשר אלה ביקשו להרחיב את תעשיית ציד כלבי הים, ושיעבדו את הילידים, ובעיקר את אומת האלאוט. בנוסף, כפו הרוסים על הילידים המרה דתית לכנסייה הנוצרית האורתודוקסית.[8] כעבור כמאה שנים, קנתה ארצות הברית את הטריטוריה, בשנת 1967. תחילה, ארצות הברית בעיקר התעלמה מהקולוניה. אך בהלת הזהב של שנות ה-1890 הביאה עמה הגירה גדולה של אזרחים לבנים, אשר פיתחו מרכזים עירוניים כגון אנקורג', פיירבנקס וג'ונו.[9] אלו הביאו עמם את הגישות הרווחות בארצות הברית לגבי ילידים וזכויותיהם, ולא היססו להפקיע אדמות או להשתלט על משאבי ציד ודיג.[10] אך כאשר כריית הזהב פסקה, שוב הממשלה בעיקר זנחה את אלסקה, מצב שנמשך על למלחמת העולם השנייה, אז הכירה המנהיגות הצבאית את הפוטנציאל של הטריטוריה. ב-1959 הפכה אלסקה למדינה ה-49 של ארצות הברית.

עם הגברת המיסוד של אלסקה לתוך ארצות הברית, כך גם גדלו הפערים בין הילידים והלבנים שבאו בעקבות התעשיות השונות שפותחו באזור (החל מכריית זהב, לתעשייה הצבאית, ומאוחר יותר – נפט). גורם ראשי של אפליה נגד ילידים הייתה גישת העליונות הלבנה שרווחה אז, לפיה צאצאי מהגרים מאירופה הם "בני תרבות" ואילו ילידים הם "פראיים" שאותם צריך "לתרבת".[11] בנוסף, המבנה הייחודי של אלסקה – שהיא מבחינת שטח המדינה הגדולה ביותר בארצות הברית, אך מבחינת אוכלוסייה הקטנה ביותר – יצר בעיות אחרות, בעיקר הבדל ניכר בשירותים ציבוריים בין הערים (הלבנות בעיקר) והפריפריה הגאוגרפית (הילידית בעיקר).[7]

בין המאה ה-19 ועד מלחמת העולם השנייה, קבוצה בעלת כוח מיוחד בטריטוריה הייתה המיסיונרים הפרסביטריאנים שהגיעו לעשות עבודת המרה באלסקה, ובדרך כלל החזיקו בה בעת בתפקידים רשמיים באדמיניסטרציית הקולוניה. בשנות ה-1920 הם הקימו את אחוות ילידי אלסקה (שני ארגונים-אחים, אחוות גברים ואחוות נשים), במטרה "לתרבת" את הילידים ולהחיל עליהם את התרבות הלבנה – אסרו עליהם לערוך טקסים מסורתיים או לדבר בשפתם, למשל. אך הילידים השתמשו במנגנון הארגוני באופנים אחרים, והחלו לשתף במסגרתו מידע לגבי הדיכוי והאפליה שהם חווים, והתארגנו להיאבק בהם. הארגונים הפכו לנציגים העיקריים של המאבק הילידי למען הזדמנויות, גישה לחינוך והשכלה, שימור התרבות, וצדק עבור מי שזכויותיהם ורכושם הופקעו מהם.

החוק נגד אפליה

בהתאם לתרבות ולחוק ששררו באלסקה, גם פרטרוביץ' ומשפחתה סבלו מאפליה ודיכוי. לאחר שנמנע מהם לשכור דירה בג'ונו, וחוויות אחרות של הדרה, הם החליטו לכתוב מכתב פתוח למושל הטריטוריה, ארנסט גרונינג, ובו ציינו מספר צורות של אפליה וקראו לביטולן, וביניהן:[12]

  • שלטים האוסרים על כניסת ילידים לבתי עסק ומתקנים ציבוריים.
  • הדרת ילדים ילידים מבתי ספר, על אף שתושבים ילידיים נדרשים לשלם מיסי חינוך.
  • גיוס חובה "שווה" לגברים ילידיים, ללא מתן זכויות שוות בקבלת שירותים.

הגיוס האזרחי לטובת המלחמה הפך לכר פורה לקריאה למען זכויות. החלו להופיע טורי דעה, מכתבים למערכת, ופעילויות אחרות בתקשורת. פרטרוביץ' וחברותיה מהאחווה הילידית ערכו הפגנה, בה דרשו שאם יתאפשר לבתי עסק לתלות שלטים האוסר כניסת ילידים, שייתלה אחד כזה גם במשרד הגיוס. בינתיים, המושל גרונינג הביע תמיכה במאמצים אלו, ועבד מאחורי הקלעים עם אליזבת ורוי כדי לחזק את ההתארגנות הילידית, ולקדם שינויים בממשל שיאפשרו חקיקה עתידית נגד אפליית הילידים. גרונינג היה בעל ברית מוצהר של הילידים, ונהג להתערב במקרים של אפליה, והרבה לכתוב מכתבים לבעלי תפקיד – כולל הנשיא רוזוולט – לדרוש את התערבותם או לנזוף בהם כשנמנעו מכך. הם יזמו אסטרטגיה כפולה: רוי ואליזבת נסעו ברחבי אלסקה כדי לאסוף ראיות לאפליה, לערוך פעילויות חינוכיות בקהילות בהן ביקרו, ולהקים סניפים של האחווה; ובינתיים גרונינג פעל מול בית הנבחרים האמריקאי כדי להרחיב את המחוקק הטריטוריאלי מ-24 מושבים ל-40, כדי לאפשר ייצוג נרחב יותר לילידים במוקד קבלת ההחלטות. שינוי זה אכן נערך בשנת 1944.[13]

בינתיים, הצעת חוק נגד אפליה הוגשה למחוקק הטריטוריאלי בשנת 1943. ההצעה הועלתה מספר פעמים קודם לכן, אך הובסה באופן גורף.[14] הפעם, הזוג פרטרוביץ' עשו פעילות שתדלנית נרחבת, והיה נראה שהחוק יעבור, אם כי בקושי. אך ברגע האחרון נציג מאנקורג' שינה את הצבעתו, לאחר שורה של עדויות בשימועים לקראת ההצבעה על הנחיתות של הילידים, ופראותם, וההצעה הובסה.

אך לאחר הרחבת הגוף המחוקק, עלתה שוב הצעת החוק. במסגרת הדיונים, שאל הסנטור אלן שטוק: "מי הם האנשים האלו, שבקושי יצאו מפראותם, שרוצים להתחבר אלינו הלבנים, שלנו אלפי שנים של תרבות מתועדת מאחורינו?", לו ענתה אליזבת במהלך עדותה: "לא הייתי מעלה על דעתי שאני, שבקושי יצאתי מפראותי, אצטרך להזכיר לאדונים בעלי אלפי שנים של תרבות מאחוריהם את מגילת הזכויות שלנו?"[15] הזוג פרטרוביץ' הביא כמות גדולה של מחקר משפטי להציג למחוקק, אך הייתה הסכמה נרחבת שהגורם המשפיע ביותר הייתה דווקא עדותם, ובעיקר הנאום של אליזבת.[13]

פרן אולמר, לימים מושלת אלסקה, אמרה בשנת 1992 את הדברים הבאים על נאומה של פרטרוביץ':

היא דיברה על עצמה, על חבריה, על ילדיה, ועל היחס האכזרי שהדיר את ילידי אלסקה לכדי מעמד נחות. היא תיארה בפני הסנאט מה פירוש הדבר כשאי אפשר לקנות בית בשכונה הגונה, כי אסור לילידים לחיות בה. היא תיארה כיצד מרגישים ילידים כשמסרבים להם כניסה לבית הקולנוע, או כשהם רואים שלטים בחלונות ראווה עם הכיתוב "אין כניסה לכלבים או ילידים".[15]

החוק עבר ברוב גדול, והיה לחוק הראשון בארצות הברית שאוסר על אפליה על בסיס גזע, כעשרים שנים קודם לחוק הפדרלי באותו הנושא, חוק זכויות האזרח של שנת 1964.

מורשת והכרה

  • ב-6 בפברואר 1988, בית המחוקקים של אלסקה הצהירה על ה-16 בפברואר (היום ב-1945 בו נחתם החוק נגד אפליה) כ"יום אליזבת פרטרוביץ'", כדי לכבד אותה עבור: "עבודתה האמיצה, בה עסקה ללא לאות, כדי למגר את האפליה ולהביא שוויון זכויות לאלסקה" (חוקי אלסקה 44.12.065).
  • פרס אליזבת פרטרוביץ' נוסד על שמה מטעם אחוות הנשים של ילידי אלסקה.
  • ב-1992, גלריה ב' של אולם המליאה של בית הנבחרים של אלסקה נקרא על שמה. 
  • ב-2003, פארק[16] במרכז העיר אנקורג' נקרא על שמם של אליזבת ורוי פרטרוביץ'. הפארק כולל את המדשאה שסובבת את בניין העירייה הישן, עם אמפיתיאטרון קטן שבו מתקיימות הופעות.[17]
  • בשנת 2009 יצא סרט תיעודי אודות עבודתה פורצת הדרך של פרטרוביץ' למען זכויות האזרח, בשם For the Rights of All: Ending Jim Crow in Alaska.[18]
  • בשנת 2009, הוכנסה פרטרוביץ' להיכל התהילה לנשים של אלסקה, תוך הכרה בעבודתה למען זכויות האזרח.
  • ב-2017, נקרא על שמה התיאטרון במרכז התגליות של דרום-מזרח אלסקה אשר בקטצ'יקן; הטקס פתח תערוכה אשר חקרה את תפקידה של פרטרוביץ' במאבק לזכויות ילידיות באלסקה.[19]
  • בשנת 2018, אליזבת פרטרוביץ' נבחרה על ידי פרויקט היסטוריית הנשים הלאומי בתור אחת הנשים המצוינות במהלך חודש היסטוריית הנשים בארצות הברית.[20]

לקריאה נוספת

  • Dauenhauer, Nora; Dauenhauer, Richard. Haa k̲usteeyí, our culture : Tlingit life stories. Seattle : University of Washington Press ; Juneau : Sealaska Heritage Foundation, ©1994. ISBN 0295974001.
  • Peratrovich, Sr. Roy Scott; Peratrovich, Roy. A recollection of civil rights leader Elizabeth Peratrovich, 1911-1958. Alaska? : R.A. Peratrovich, 2001.

הערות שוליים

  1. ^ Duncan, Pauline (1999). Elizabeth Peratrovich: Native Civil Rights Leader. Sitka: Children of the Tidelands Publishing. p. 3.
  2. ^ Elizabeth Peratrovich 100 Years, Alaska Newspapers, 4 July 2011
  3. ^ Andrew J. Wanamaker, Chalyee éesh and Wooshkeenaa, of the Kaagwaantaan clan, Eagle Nest House; Mary Wanamaker; and daughter, Elizabeth Peratrovich. Alaska State Library.
  4. ^ Link to 1930 census of Klawock showing the Wanamaker household starting on line 18. FamilySearch.org
  5. ^ "A Recollection of Civil Rights Leader: Elizabeth Peratrovich, 1911-1958", Alaskool
  6. ^ Denise Morris, president, Alaska Native Justice Center, statement before the Alaska Advisory Committee to the U.S. Commission on Civil Rights, community forum, Aug. 23, 2001, transcript, pp. 190–91.
  7. ^ 7.0 7.1 Racism’s Frontier: The Untold Story of Discrimination and Division in Alaska (עמ' Chapter 1: An Overview of Alaska’s Problems and Promises), U.S. Commission on Civil Rights
  8. ^ Lawrence Lee Oldaker, “From Blackstone to America’s Last Frontier: Education in Alaska Amid Rural-Urban Tensions,” n.d., submitted by Shirley J. Holloway, commissioner, Alaska Department of Education and Early Development, to the Alaska Advisory Committee to the U.S. Commission on Civil Rights, Aug. 24, 2001.
  9. ^ Bryan Cooper, Alaska: The Last Frontier (New York: William Morrow & Co., 1973), p. 23.
  10. ^ Steve Douglas, “The Alaska Pipeline,” March 2000, <http://www.miavx1.muohio.edu/~kaufmadg/alaska.html.
  11. ^ Paul Ongtooguk, Alaska Natives Fight for Civil Rights, Alaska Humanities Forum
  12. ^ Open Letter to Gov. Gruening from Elizabeth and Roy Peratrovich, on behalf of the Alaska Native Brotherhood, December 30, 1941
  13. ^ 13.0 13.1 Remembering Elizabeth Peratrovich: Alaska's Civil Rights Legacy April 13, 2014 ,Tonei Glavinic
  14. ^ "Elizabeth Peratrovich, bringing light to all people", JAMES MASO, Alaska Newspapers, July 4, 2011
  15. ^ 15.0 15.1 Ulmer, Fran (1 במאי 1992). "Honoring Elizabeth Wanamaker Peratrovich". Alaska House of Representatives. Anchorage: University of Alaska AnchorageInstitute of Social and Economic Research. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "Elizabeth & Roy Peratrovich Park" (PDF). Municipality of Anchorage. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2015-12-08. נבדק ב-30 בינואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ "Projects Archive - Flight of the Raven". Anchorage Park Foundation. Anchorage. אורכב מ-המקור ב-25 באפריל 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ For the Rights of All: Ending Jim Crow in Alaska, Alaska Civil Rights Organization
  19. ^ Theater Named for Peratrovich. Bowman, Nick. Associated Press/Ketchikan Daily News, Feb. 25, 2017.
  20. ^ "National Women's History Month: What is it, when did it begin, who is being honored this year?". kiro7.com. 25 בפברואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31128299אליזבת פרטרוביץ'

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אליזבת_פרטרוביץ%27&oldid=2002820"