אלה לנדאו-טסרון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אלה לנדאו-טסרון (נולדה ב-1946) היא פרופסור חבר בגמלאות בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון, באוניברסיטה העברית.

ביוגרפיה

אלה לנדאו-טסרון נולדה וגדלה בתל אביב, למדה בבית ספר עממי הכרמל ובבית ספר תיכון עירוני א', שם למדה ערבית אצל אברהם לביא, מורה נלהב ומסור אשר הטמיע בה את אהבת הערבית. את כל לימודיה האקדמיים עשתה באוניברסיטה העברית: תואר בוגר בשפה וספרות ערבית ובספרות אנגלית (1969), מוסמך בשפה וספרות ערבית (1974), ודוקטורט (1982). את הדוקטורט כתבה בהדרכת הפרופסורים דוד איילון ומאיר קיסטר, אך השפעתו של האחרון היא הניכרת בעבודתה. לצורך פוסט-דוקטורט שהתה לנדאו-טסרון באוניברסיטת ליידן בהולנד. החלה ללמד באוניברסיטה העברית מאז 1970, קיבלה מלגת אלון ומונתה למרצה בשנת 1985, מונתה לפרופסור חבר ב-1995. עמדה בראש החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון. לימדה מספר שנים בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב. חברת מועצת קרן שלזינגר ומערכת כתב העת Jerusalem Studies in Arabic and Islam (מ-2001); חברת מערכת הוצאת מגנס (מ־2004).

מחקריה

תחומי מחקריה

עוסקת בתולדות האסלאם הקדום, בחברה השבטית הערבית, ובמסורת, חוק וכתיבה היסטורית באסלאם. מחקרה הראשון, עבודת הדוקטורט, עסק במלחמות הרדה.

מלחמות הרדה ותפקודם של שבטים

הדעה הנפוצה במחקר הייתה כי מותו של הנביא מחמד בשנת 632 לסה"נ נתפס בעיני שבטים ערביים כסיום ההתחייבות כלפיו, והם התמרדו כנגד סמכות יורשיו. המסלמים בערי חצי האי ערב ראו בכך נטישת הדת, (בערבית: רדה) ויצאו למלחמות כנגד השבטים כדי לאסלמם מחדש. [1]

בעבודת הדוקטורט "אספקטים של מלחמות הרדה" טוענת לנדאו-טסרון כי אירועי המרד החלו עוד לפני מותו של מחמד, כך שלא מותו הוא שגרמם. זאת ועוד: המסורת המסלמית כינתה בשם "רדה" את כל הפעולות הצבאיות שאירעו בין השנים 632–633, גם אם לא היה להן קשר למרד כנגד יורשי מחמד או לאיסלום. מלחמות הרדה היו שלב מכונן בהתגבשות הקהילה המסלמית אשר הפכה תוך זמן קצר לאימפריה גדולה. לפני האסלאם לא היו הערבים מאוחדים במסגרת מדינית אחת, והנביא מחמד רק נתן את האות להתפתחות זו. קשה היה לחברה השבטית לקבל על עצמה שלטון מרכזי, ותהליכי ההתגבשות לכלל אימפריה נמשכו כמה עשרות שנים; הם נסקרים ומבוארים במאמרה "המעבר מחברה שבטית לגוף פוליטי ריכוזי: פרשנות של האירועים ואנקדוטות בתקופה המעצבת של האסלאם". [2] לנדאו-טסרון מעניקה גם פרשנות חדשה לשלבים המכוננים בתולדות האימפריה המוסלמית ומנסה להראות כי אירועים שהיו לכאורה נפרדים זה מזה הוו למעשה רצף עקיב של התפתחות, אשר בסופה נוצרו חברה חדשה ומבנה פוליטי חדש. ההשקפה הנפרשת באותו מאמר מאתגרת במידת מה את התאוריה המהפכנית של קרון והיינדז בספרם God’s Caliph. [3] חוקרים אלה טוענים כי השליט המסלמי, הח'ליף, נתפס כנציגו של אללה עלי אדמות מאז ראשית מוסד הח'ליפות בשנת 632 (מיד עם מותו של מחמד). לנדאו-טסרון טוענת כי השקפה זו באשר לח'ליפות התפתחה במשך כמה עשרות שנים והבשילה רק בתקופה המרואנית (684–750).

אחד המאפיינים העיקריים בעבודתה הוא השקפתה על המערכת השבטית הערבית. בדרך כלל נתפס "שבט", במקורות כבמחקרים, כיחידה סולידארית הפועלת לפי מדיניות משותפת תחת הנהגה משותפת. בעבודת הדוקטורט ובמאמרים נוספים היא טענה כי הדבר איננו כך. כל אחת מן המסגרות הקרויות בדרך כלל בשם "שבט" היא קבוצה שחלקיה עשויים לפעול בנפרד, ואף הסולידאריות השבטית המפורסמת איננה מתקיימת בגבולות אותן המסגרות הקרויות בדרך כלל "שבטים", אלא במסגרות קטנות יותר. תובנה זו פותרת קשיים רבים בשחזורים היסטוריים ספציפיים. [4]

בסדרת מאמרים שהתפרסמה בשנות האלפיים המוקדמות המשיכה וחקרה את המוסדות החברתיים של בריתות בין קבוצות שבטיות ואימוץ. מאמרים אלה מספקים, ראשית, הסבר מפורט של דפוסי המערכת השבטית הערבית ודרך תפקודה. שנית, מובהר בהם התפקיד המבני שמילאו בריתות במערכת השבטית. שלישית, המחקר לא הבחין עד כה בין אימוץ, הכרה באבהות, וזיוף שושלות יוחסין. המאמר העוסק באימוץ מאפיין כל אחת משלוש התופעות האלה, וההבחנה ביניהן שופכת אור על מסורות רבות שהיו מעורפלות עד כה. [5] תמצית השקפתה בעניין המבנה השבטי רשומה בערך שתרמה לאנציקלופדיה של הקוראן. [6]

הכתיבה ההיסטורית (היסטוריוגרפיה)

בעבודתה עמדה לנדאו-טסרון לא רק על סוגיות היסטוריות אלא גם על בעיות בהיסטוריוגרפיה המוסלמית. אחת הבעיות העיקריות היא המגמתיות והשפעתה של זו על שחזור מאורעות היסטוריים. זוהי בעיה ידועה אשר חוקרים רבים מתייחסים אליה בעבודותיהם, שכן חשיפת המגמתיות במסורות משנה את הערכת המשקל ההיסטורי שיש לתת להן. אולם לטענתה של לנדאו-טסרון ישנן בעיות היסטוריוגרפיות נוספות אשר לא זכו לתשומת לב מספקת. כזו היא למשל התערבותם של מחברים מוסלמים בחומר הקדום שהיה מונח לפניהם, שלא מתוך כוונה לסלפו לפי השקפתם, אלא בשל שיקולי עריכה. היא מצאה כי היסטוריון מוסלמי ידוע, ואקדי, (מת בשנת 819) הנחשב לאמין בדרך כלל "שינה" את ההיסטוריה משיקולי עריכה. מקרה המבחן היה משלחת של אנשים משבט בשם "תמים" אל הנביא. ואקדי תיאר שתי משלחות שונות, מענפים שונים של השבט, כאילו היו משלחת אחת. חשיפה זו של תהליכי העריכה מוסיפה לחוקרי ההיסטוריה של האסלאם עוד מדד לשיפוט חומר המקורות: כדי להעריך נכונה מסורות היסטוריות יש להתחשב לא רק במגמתיות המשתקפת בהן אלא גם בפעולות עריכה שעשו ההיסטוריונים המוסלמים, לעיתים בתום לב. [7]

חידוש נוסף של לנדאו-טסרון בתחום ההיסטוריוגרפי הוא הדיון בשחזור מקורות עתיקים, אחד ממאמריה "שחזורם של המקורות האבודים" [8] בא לערער על הדעה הנפוצה בין חוקרי האסלאם כי מקורות מאוחרים מצטטים נאמנה את המקורות הקדומים להם. חוקרים נוהגים להתייחס לחומר מצוטט כאילו הוא החומר המקורי, ולעיתים משחזרים ספרים קדומים שאבדו מתוך ציטוטים במקורות מאוחרים (ראו דוגמאות לכך בראשית המאמר). המאמר מציג טענה כי התערבותם של היסטוריונים מאוחרים בחומר שהיה תחת ידיהם מהווה מכשול רציני בניסיונות לשחזור החומר הקדום. היא ערכה בדיקה מדוקדקת של שלושה ספרי היסטוריה המצטטים זה את זה והראתה כי הסופרים המאוחרים נטלו לעצמם מידת חירות גדולה בטיפולם בטקסטים שציטטו, עד כדי סילוף ממש. מכאן היא טוענת, שלא תמיד ניתן לסמוך על הציטוטים ולשחזר לפיהם אירועים או ספרים קדומים שאבדו. גלגולן של מסורות נדון גם במאמר אחר שלה "מידע חדש על כתב יד ישן: גרסה אנדלוסית של החיבורים הנקראים בשם "פתוח אל-שאם" [9]

תרומה נוספת של לנדאו-טסרון בחקר ההיסטוריוגרפיה היא שינוי ההשקפה שרווחה בקרב חוקרים אודות ההיסטוריון הקדום סיף בן עמר (מת בסביבות שנת 800). חשיבותו העצומה של היסטוריון זה היא שלעיתים הוא המקור היחיד לאירועים מכוננים בהיסטוריה המוסלמית הקדומה. סיף גם שימש אחד המקורות העיקריים להיסטוריון טברי (מת 923) שספרו מוגדר כספר ההיסטוריה האוניברסלית החשוב ביותר שנכתב בעולם האסלאם. מאז הערותיו של החוקר הגרמני הגדול יוליוס וולהאוזן ,[10] נחשב סיף כשקרן מועד, וחוקרים תמיד העדיפו לדחות את גרסתו מפני גרסה אלטרנטיבית. [11] במחקר אודות היסטוריון זה התחקתה אחר מקור הדעה השלילית עליו, והגיעה למסקנה כי אין הוא גרוע (או טוב) יותר מן ההיסטוריונים המסלמים הקדומים האחרים, ולפיכך אין סיבה לדחות תמיד את גרסתו מפני גרסאות אחרות.

לנדאו-טסרון השתתפה במפעל התרגום המוער לספר ההיסטוריה המונומנטלי של ההיסטוריון טברי שנזכר לעיל: הקדמה, תרגום והערות לכרך החותם את היצירה. מטרת המפעל הייתה להפוך ספר יסוד זה לנגיש לקהל שאינו עוסק ישירות בתחום האסלאם. לאמתו של דבר, בשל שפתו הארכאית ומנהגו לרמוז ולא לפרט, הספר קשה לעיתים להבנה גם לחוקרי האסלאם. את המפעל יזמה אוניברסיטת ניו יורק והשתתפו בו 38 חוקרים מכל העולם. הכרך החותם איננו חלק מספר ההיסטוריה עצמו אלא נספח שכתב טברי לספרו ובו פרטים ביוגרפיים על רבים מחברי הנביא. הכרך התפרסם ב–1998. [12]

נושאי מחקר נוספים

במאמרים שונים דנה לנדאו טסרון בנושאים פרטניים שמחוץ לתחומים שנזכרו לעיל. אחד מהם הוא המסורת הידועה המצוטטת מפי הנביא מחמד בעניין חידוש הדת: "בראשית כל מאה ישלח אללה לאומה זו אדם שיחדש בעבורה את הדת". [13] מסורת זו פורשה על ידי מזרחנים כביטוי למכניזם פנימי של רפורמות באסלאם, אף שהיו גם מי שעמדו על אספקטים אחרים של המסורת [14] במחקרה טענה לנדאו-טסרון כי במקורה נוצרה מסורת זו על רקע של פולמוס בין אסכולות הלכה. בכת השיעית הזיידית יש למסורת זו יישום מיוחד, היינו, הצדקת עלייתם ושליטתם של המנהיגים [15] המסורת, אם כך, איננה ביטוי להכרה מוסלמית בפגמים פנימיים הדורשים חידוש מחזורי, תמידי, אף כי תנועות תיקון אכן קמו לרוב במשך ההיסטוריה המוסלמית. מטרתן של אלה הייתה תמיד חזרה אל העבר כפי שנתפס בעיניהן, ולא "חידוש". נושא אחר שחקרה הוא תחייתה במאה ה-16 של דמות פרה-אסלאמית עתיקה. היא גילתה כי קברו של נביא פרה-אסלאמי מחצי האי ערב, ח'אלד בן סנאן, התגלה, כביכול, באלג'יריה. סביב קברו קם יישוב הקיים עד היום, בסקרה (Biskra), והתושבים קיימו פולחן סביבו לפחות עד שנות החמישים של המאה העשרים, ואולי אף עד היום הזה. היא עקבה אחרי התהליך הייחודי הזה של החייאת זכרה של הדמות, ואחרי התפקיד הכלכלי וחברתי שמילאו הפולחנים סביבה בחיי אותו היישוב. [16]

מחקריה העכשוויים

בקרוב עתיד לראות אור מאמר גדול פרי עטה ב- New Cambridge History of Islam הפורש את ההיסטוריה של חצי האי ערב מן המאה השביעית ועד למאה ה-11. משנות האלפיים המוקדמות עוסקת בג'יהאד ודיני מלחמה באסלאם, וכן בהגות פוליטית.

ג'יהאד

ג'יהאד היה מאז ומתמיד נושא טעון ביותר, ובמיוחד הדבר כך בשנות האלפיים לנוכח ריבוי תנועות האסלאם הרדיקאלי והתגברות האלימות מצדן. ניתנים לו פירושים רבים ושונים ועם זאת, מעטים המחקרים הרציניים בנושא הזה. לפי השקפתה של לנדאו-טסרון, ג'יהאד איננו – ואף לא היה- כלי פוליטי בלבד, או כיסוי לשאיפות התפשטות והשתלטות של המוסלמים, אלא זוהי אידאולוגיה שמילאה תפקידים מכריעים גם במישור החברתי ובמישור האישי. בשל ההצלחות הצבאיות שנחלו המוסלמים עוד בפיקודו של הנביא עצמו, הם הגיעו למסקנה כי תמיכתו של אללה נתונה להם במלחמותיהם. ג'יהאד מעולם לא ציין רק "יציאה למלחמה", אלא גם פעולות אחרות שהמסלמי מבצע כדי לרצות את אללה, החל בעצם קיום המצוות וכלה בחיפוש אחר ידע דתי. בעת החדשה כונו בשם ג'יהאד אף פעולות ממשלתיות שונות לרווחת עמיהן. [17]

בהקשר המלחמתי התגבשו סביב הג'יהאד דיני מלחמה סבוכים כבר במאה השמינית. דיני מלחמה נמצאים בימינו במוקד הדיון הציבורי בהקשרים שונים, תחת הכותרות "מלחמה צודקת" (just war), "החוק הבינלאומי" ו"אמנות בינלאומיות". בנושא זה ערכה את מחקרה בנושא דיני ה"אזרחים" ("בלתי לוחמים") שהתפרסם בדברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. [18] כמו כן תרמה את הערך "ג'יהאד" לאנציקלופדיה של הקראן היוצאת לאור על ידי בית ההוצאה האקדמי בריל, בליידן, הולנד [19] הרצאתה על מקור רעיון הג'יהאד באסלאם אשר נישאה בכנס החברה ההיסטורית הישראלית ב–2006 התפרסמה ב–2010 בקובץ "מלחמה ושלום" בהוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ארץ ישראל. [20]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ (ראו למשל ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, תל אביב 1995 עמ' 57–58. דעה זו נסמכת על גדולי החוקרים שקדמו ללואיס, בין היתר יוליוס וולהאוזן ‏ J. Wellhausen וקאטני ‏ L. Caetani) ‏.
  2. ^ “From tribal society to centralized polity: an interpretation of events and anecdotes of the formative period of Islam”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam, 24 (2000), pp. 180-216
  3. ^ P. Crone and M. Hinds, God’s Caliph, Cambridge: Cambridge University Press, 1986
  4. ^ “The participation of Ṭayy in the ridda”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam, 5 (1984), pp. 53-73
    • “Asad from Jahiliyya To Islam”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam, 6 (1985), pp. 1-29
  5. ^ “Alliances among the Arabs”, Al-Qantara, 26 (2005), pp. 141-73
  6. ^ “Tribes and clans”, The Encyclopedia of the Qur'an ed. Jane Mc.Auliff, vol. 5, Leiden 2005 pp. 363-68
  7. ^ “Processes of Redaction”: the Case of the Tamīmite Delegation to the Prophet Muhammad”, Bulletin of the School of Oriental and African Studies, 49 (1986), pp. 253-270
  8. ^ “On the Reconstruction of Lost Sources”, Al-Qantara, 25 (2004), pp. 45-91
  9. ^ “New data on an old manuscript: an Andalusian version of the works entitled Futūh al-Shām, Al-Qantara 21 (2000), pp. 361-80
  10. ^ J. Wellhausen, Skizzen und Vorarbeiten, vol. 6 Berlin 1899 pp. 1-7
  11. ^ “Sayf b. cUmar in medieval and modern scholarship”, Der Islam, 67 (1990), pp. 1-26
  12. ^ Biographies of Companions and their Successors, a Translation of al-Ṭabarī ‘s Dhayl al-mudhayyal, translated and annotated by Ella Landau-Tasseron, State University of New York, 1998
  13. ^ ככל הידוע המסורת מופיעה לראשונה בקובץ המסורות של אבו דאוד סנן אבי דאוד הוצאת קאהיר 1951, כרך 4 עמ' 156
  14. ^ ראו המזרח החדש, גיליון מיוחד על התחדשות (תג'דיד) ורפורמה (אצלאח) באסלאם, כרך ל"א תשמ"ו/1986, במיוחד מאמרה של חוה לצרוס-יפה אשר עמדה על השימוש שנעשה במסורת זו כשבח למפיצי הידע הדתי: "תג'דיד אל-דין – הערכה מחדש של הרעיון והמינוח, מקורותיו ומידת השפעתו באסלאם". ראו גם "פתח דבר" לאותו הכרך, וכן מאמרו של J. C. Voll, “Renewal and Reform in Islamic History: tajdid and islah” in J. L. Esosito (ed.), Voices of Resurgent Islam, NewYork and Oxford 1983)
  15. ^ “Zaydi imams as restorers of religion”, Journal of Near Eastern Studies, 49 (1990), pp. 247-63
  16. ^ “Unearthing a pre-Islamic Arabian prophet”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam, 21 (1997), pp. 43-61
  17. ^ למשל R. Peters, Islam and Colonialism, The Hague 1979, chapter 4
  18. ^ "'בלתי לוחמים' – דעות בהלכה המוסלמית", בתוך עיונים באסלאם הקדום, דברים שנאמרו ביום עיון לכבוד מ' י' קיסטר במלאת לו תשעים שנה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ירושלים תשס"ה עמ' 11–44
    • גרסה אנגלית מעודכנת:
    “Non combatants in Islamic legal thought”, Center on Islam, Democracy and the Future of the Muslim World: Research Monographs on the Muslim World, Series No 1, Paper No 3,December 2006
  19. ^ “Jihād”, The Encyclopedia of the Quran, ed. Jane McAuliff, vol. 3, Leiden: Brill 2003, pp. 35-43
  20. ^ "ראשית רעיון הג'יהאד", בתוך: שלמה אבינרי (עורך), מרכז זלמן שזר לתולדות ארץ ישראל, ירושלים, 2010; עמ' 106-99.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31358920אלה לנדאו-טסרון

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אלה_לנדאו-טסרון&oldid=1760719"