איתמר בן-חור
איתמר בן חור (24 באוגוסט 1912 - 26 במרץ 1981) היה סופר ומחנך, חתן פרס נשיא המדינה לספרות (1968).
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
איתמר בן חור (רקובר) נולד בצפת בי"א באלול תרע"ב (1912). מצד אביו – רבי יקותיאל זלמן רקובר - הוא נצר למשפחה אריסטוקרטית של משפטנים, דיינים, ורבנים שכיהנו בקרקוב, המתייחסת אל הש"ך (הרב שבתאי כהן). ומצד אמו – מלכה לאה, בתו של רבי נחום אתרוג, רבה של צפת – הוא דור חמישי בארץ ישראל.
משפחת רקובר עלתה לא"י מקרקוב שבגליציה, אז באוסטריה-הונגריה (כיום בפולין), בשנות ה-40 של המאה ה-19.
בהיות איתמר בן חור, בן שש, נפטרו שני הוריו זה אחר זו באותו שבוע בירושלים, כתוצאה ממגפת טיפוס ואדמת שהייתה בירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה. למגפה הזו קראו: המגפה הספרדית – "די ספאנישע קרענק". אחרי פטירת הוריו, איתמר בן חור (רקובר) שהה מספר שנים בביתה של אחותו הבכורה החורגת, פרומט (חסידה) רקובר, אחות במקצועה, בירושלים, וזאת עד שפרומט עזבה את א"י, והיגרה לאנטוורפן, בלגיה, שם התחתנה עם בן דודה, יהושוע וקשטוק. אחרי נישואי אחותו, איתמר שהה בבית יתומים, בירושלים אך הוא זכה לסיים בהצלחה את בית הספר תחכמוני.
פרומט (חסידה) רקובר, ובעלה, יהושוע וקשטוק, נספו בשואה.
איתמר בן חור [רקובר] היה אחיו (מאב) של חיים רקובר, חתנו של שמחה מנדלבוים, ובנערותו הרבה בן חור לשהות בביתו של שמחה מנדלבוים בבית מנדלבאום. קרבתו אל רבי שמחה מנדלבאום והכרת התודה שרחש לו שימשו לבן חור מקור השראה לחיבורו "שער היה בירושלים" שפורסם לאחר מלחמת ששת הימים. הסיפור הקצר "שער היה בירושלים", התפרסם בקובץ שהיה נקרא "שלושה סיפורים", והוא היה חלק מחומר הלימודים, של חטיבות הביניים במדינת ישראל, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים. על כתיבת, ופרסום "שער היה בירושלים", זכה איתמר בן חור (רקובר), ב"פרס נשיא המדינה לספרות", בשנת 1968.
אחיו ואחיותיו היו, מאביו יקותיאל זלמן רקובר ומאימו, מלכה לאה אתרוג, בת הרב (רבי) נחום אתרוג, מצפת,
חנה רקובר, אשת יוסף גרוסמן, שהייתה גננת, ודב זאב רקובר, שהיה בין לוחמי הבריגדה היהודית ושירת במצרים.
מאביו, ומאשתו הראשונה של אביו, גולדה,
חיים רקובר, חתנו של שמחה מנדלבוים, ואביהם של נחום רקובר, מומחה למשפט עברי, ושמחה רז (שמחה זלמן רקובר).
פרומט (חסידה), אחות במקצועה, אשת יהושע ווקשטוק מבלגיה, שנספתה בשואה.
איתמר בן חור (רקובר) רכש, את השכלתו הבסיסית בבית ספר "תחכמוני" ולאחר מכן ב"בית המדרש למורים מזרחי". לאחר סיום הלימודים בסמינר מונה בן חור לשמש כמזכירו האישי של פרופ' יוסף קלוזנר שהיה היסטוריון, סופר ובלשן ושמחקריו וכתיבתו שמשו מקור השראה לימין הציוני בארץ ישראל. בן חור הושפע מפרופ' יוסף קלוזנר ואימץ את תפיסת עולמו. באותם ימים בחר להמיר את שם משפחתו לשם העברי בן חור (ראשי תיבות של בן חוטר רקובר). הוא הצטרף לקבוצת צעירים שכינתה עצמה "חוג המשוטטים" שהרבתה לערוך סיורים רגליים ממושכים באזור ירושלים והרחיקה עד למדבר יהודה ובקעת הירדן.
בשנים הבאות, עד לסיום שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל עסק בן חור בהוראה בירושלים. תוך כדי כך, התקרב ללח"י וסייע לארגון בעריכת ביטאון "המעש" ובחיבור כרוזי עמדה ומחאה.
השליחות לגרמניה
בשנת 1936 יצא בן חור בשליחות הסוכנות היהודית לגרמניה שבה התבססה מזה מספר שנים המפלגה הנאצית בגרמניה. בן חור יצא בשליחות הוראה אך עיקר תכליתה היה לשכנע יהודים למלט את עצמם מגרמניה הנאצית. הצלחתו הייתה מוגבלת ביותר בעיקר משום שהשלטונות הצרו את צעדיו. בשהותו בגרמניה נכח באספת עם גדולה שבה נאם היטלר. הדברים הותירו רושם חזק על בן חור ונטעו בו תחושה כבדה שהמשטר הנאצי עלול לפגוע קשות ביהודי גרמניה. הוא יצא את גרמניה לאחר קרוב לשנה, לאחר שחש שהגסטאפו עלול לעצרו. בשובו לארץ ישראל חיבר את הפואמה "אדם בשלהבות" (פורסמה ב-1938) שבה חזה במדויק את ההתרחשויות העתידות לבוא אשר המיטו שואה על יהדות אירופה.
"אדם בשלהבות" נחשב ליצירה הספרותית הראשונה המבטאת את תחושת השואה ומזהירה מפניה[1]. בן חור כותב: "גולו אבק מעיניכם סגורים וראו – אורב החידלון... כי רובצת שואה על הפתח ומבעד לחרכים מציץ חורבן ואבדן ...ביום אביב עשן מעשנות חרושת המוות".
כמחנך בבית הספר לעולים
בשנת 1937 נישא בן חור לשמחה אלפיה – בת למשפחות עדס, דיין, והררי-רפול מן המשפחות הספרדיות המיוחסות של ירושלים. בני הזוג התגוררו בירושלים עד תום מלחמת העצמאות ושם נולדו ארבעת ילדיהם.
ב-11 במרץ 1948 התפוצצה מכונית תופת בחצר בניין המוסדות הלאומיים בירושלים. איתמר בן חור שהה במקום ונפצע.
בתום מלחמת העצמאות משנפתחו שערי הארץ והחלו גלי עלייה גדולים נענה בן חור לאתגר גדול שהציבו בפניו גורמי משרד החינוך ועקר עם משפחתו מירושלים לחדרה כדי להקים ולנהל בית ספר לילדי עולים. בית הספר הוקם במעברת עולים בפרדס חנה. בשעות הערב לימד בן חור עולים באולפן עברית. בשנת 1960 עבר בן חור לנהל את בית הספר היסודי "אור לטף" שנוסד ב-1956 בין שיכוני העולים שב"גבעת אולגה. את תפקיד מנהל בית הספר "אור לטף" מילא עד 1977.
בבית הספר "אור לטף" באה לידי מימוש השקפת עולמו החינוכית. הוא קיבץ סביבו חבר מורים והדריך אותם להיות מחנכים יתר על פני "מרביצי תורה". הוא גרס שתפקידו המרכזי של בית הספר איננו דווקא הקניית ידע ודעת. בית הספר צריך להיות בית הגידול לאנשים טובים, לאזרחים מועילים, לפרטים המסוגלים להתקיים בתוך קהילה ולקיים אותה. לשם השגת התכלית הזאת צריך כל תלמיד להביא לידי מיצוי יכולותיו האישיות אך אין הכרח שכל תלמיד יגיע להישגים לימודיים מרביים. מורי בית הספר, לפי השקפת בן חור, צריכים להיות מורי דרך לצד היותם מורי הוראה. על בית הספר להעמיד לכל תלמיד כלים כדי לאפשר את מיצוי יכולותיו.
עבודתו הספרותית
במקביל לעבודה החינוכית עסק בן חור בכתיבה ספרותית ועיתונאית. אחרי "אדם בשלהבות" פורסמו הספר "שערים נעולים" (1942) שהוא תשלובת של ארבעה מחזות, הרומן "השביל הבודד" (1960) והרומן "לחם האוהבים" (1968). בין לבין פורסמו סיפורים קצרים ורשימות בעיתונים שונים וב"האומה" –במה רעיונית לאומית מיסודו של מסדר ז'בוטינסקי. הסיפור "שער היה בירושלים" פורסם בידי משרד החינוך במסגרת הקובץ השנתי "שלושה סיפורים" (1968). משלהי שנות ה-50 ועד שלהי שנות ה-60 שימש בן חור גם כעיתונאי מדווח של עיתון "הארץ". הוא נהג לחתום על הידיעות שמסר כ"סופר 'הארץ' בשרון".
שני הרומנים שפרסם תוכננו להשתלב ברומן שלישי אלא שהמחבר לא זכה להשלים את הטרילוגיה הספרותית והוא נפטר בכ' באדר ב' תשמ"א (1981) בתל אביב לאחר מחלה קשה.
ספריו
- "אדם בשלהבות" (הוצאת ראובן מס – 1938) – יצירה פיוטית (פואמה) המתארת את המציאות בארץ ישראל בשנות המנדט הבריטי.
- "שערים נעולים" (הוצאת ראובן מס 1942) – קובץ של ארבעה מחזות המהווה תיאור רומנטי של הוויית חיים בארץ ישראל של ימי העלייה השלישית:
- "השביל הבודד" (הוצאת מחברות לספרות – 1966) - רומאן לבני נעורים.
- "שער היה בירושלים" (בתוך "שלושה סיפורים" הוצאת משרד החינוך והתרבות – 1968)- סיפור המבוסס על פרטי עובדה היסטוריים.
- "לחם האוהבים" (הוצאת לוין אפשטיין – 1972) – סיפור עלילתי הנשען על המרקם העובדתי הבסיסי שנפרש ב"השביל הבודד".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
29265352איתמר בן-חור