אירן נמירובסקי

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. אירן נמירובסקי (Irène Némirovsky;‏ 11 בפברואר 1903, קייב - 17 באוגוסט 1942, אושוויץ), סופרת וכותבת ביוגרפיות בשפה הצרפתית, נולדה באוקראינה להורים יהודים. נספתה בשואה. בשנת 2004 ראה אור ספרה סוויטה צרפתית המתאר את כיבוש פריז ואשר נשמר בסתר במשך כששים שנה בידי בתה, וזכה להצלחה רבה.

חייה

נמירובסקי נולדה למשפחתו של בנקאי יהודי אוקראיני עשיר, ליאון נמירובסקי. אמה לא גילתה בה עניין רב והתייחסה אליה בקרירות. בני הזוג נמירובסקי התגוררו בסנקט פטרבורג, רוסיה, ואירן טופלה על ידי אומנת צרפתייה, כמקובל באותם ימים. בזכות כך דיברה צרפתית ברמה של כמעט שפת אם. מאוחר יותר בחייה שלטה בשפות רבות, ביניהן יידיש, פולנית ופינית.

בעקבות המהפכה הרוסית, התגוררו הוריה במשך שנת 1918 בפינלנד, ובשנת 1919 עקרו לפריז, שם למדה בסורבון והתחילה לכתוב כשהיא בת 18 בלבד. בשנת 1926 נישאה בפריז למישל אפשטיין, בנקאי. הם נישאו בעירייה ולאחר מכן בבית הכנסת "מונטווידאו". לזוג נולדו שתי בנות: דניז (1929) ואליזבת (1937).

ספרה הראשון של אירן נמירובסקי "ילד הפלאים מרחוב-היהודים" פורסם בשנת 1928. הוא יצא לאור בתרגום לעברית של אליהו מייטוס בשנת 1946. הספר נגוע באוטואנטישמיות ונמירובסקי עצמה הסתייגה ממנו בחריפות ערב מלחמת העולם השנייה, באומרה למראיין צרפתי שהיא מתחרטת עליו ואינה רוצה בכלל לשמוע עליו.

בשנת 1929 פרסמה את הספר "דוד גולדר", סיפורם של בנקאי יהודי ובתו המיוסרת. הספר זכה להצלחה מיידית, ואף עובד לקולנוע בשנת 1930 על ידי ז'וליין דוביווייה. כתב היד לספר נשלח לבית ההוצאה לאור Grasset כשהוא חתום בשם "אפשטיין", והכתובת למשלוח תשובה הייתה כתובת של דואר שמור. הלקטור של ההוצאה לאור עשה מאמצים אדירים לאתר את המחבר, שאת כישרונו זיהה, ואף פרסם מודעה בעיתון. אלא שנמירובסקי הייתה טרודה באותה עת בלידת בתה הראשונה. אנשי ההוצאה הופתעו לגלות שאת הספר המרשים כתבה אישה צעירה. בהתייחס לספרה זה, העיר זאב ז'בוטינסקי בראשית שנות ה-30 כי הכותבת נפלאה, אך דבריה (הכוונה ככל הנראה לתיעוב העצמי) אינם שווים כלום.

הרומן "Le Bal" משנת 1930, סיפור על בת שהתעללו בה ועל נקמתה, עובד לבמה ולמסך הגדול. נמירובסקי הפכה במהרה לסופרת מוכרת ונערצת. אף שזכתה להכרה רחבה כסופרת בולטת ומוכשרת, לרבות מצד סופרים אנטישמיים כמו רובר בראזיאק, לא זכו נמירובסקי ובעלה באזרחות צרפתית בשנת 1938, ככל הנראה בשל יהדותה. בשנת 1930 המירה נמירובסקי את דתה ונטבלה לנצרות קתולית. היא אף כתבה בכתבי העת "Candide" ו"Gringoire", שהיו ידועים בעמדות אנטישמיות, ייתכן משום שחפצה להסתיר את מוצאה היהודי.

כתוצאה מחוק מעמד היהודים, בשנת 1940 לא יכול עוד בעלה של נמירובסקי להמשיך בעבודתו בבנק, וספריה שלה לא יכלו עוד להתפרסם. עם התקרבם של הנאצים לשערי פריז, נמלטו בני הזוג לכפר Issy-l'Evêque במחוז בורגון. שתי הבנות נשלחו עוד קודם לבית משפחת האומנת שלהם בבורגונדי, בעוד ההורים נשארו תחילה בפריז - כי חששו לאבד את ביתם בפריז. כשנמלטו מן העיר בעצמם, הצטרפו אליהם הבנות. בכפר נאלצה נמירובסקי לענוד את הטלאי הצהוב.

ב־13 ביולי 1942 נעצרה נמירובסקי על ידי המשטרה הצרפתית בתור "חסרת נתינות ממוצא יהודי", בהתאם לתקנות משטר הכיבוש הגרמני. היא נעצרה בפיטיבייה (Pithiviers) ואחר כך גורשה למחנה ההשמדה אושוויץ. לפי התיעוד הרשמי של המחנה, נמירובסקי נפטרה ממחלת הטיפוס במחנה כעבור חודש.

בעלה, מישל אפשטיין, נשלח לאושוויץ זמן קצר לאחר מכן ונרצח בתאי הגזים.

גילוי ספרה "סוויטה צרפתית"

נמירובסקי מוכרת כיום בעיקר בזכות ספרה שלא הושלם, "סוויטה צרפתית" אשר ראה אור לראשונה בצרפת בשנת 2004 בהוצאת Denoël. הספר מכיל שתי נובלות המתארות את החיים בצרפת בין ה-4 ביוני 1940 ו-1 ביולי 1941, תקופת הכיבוש הנאצי של פריז. הנובלות נחשבות יוצאות דופן משום שנכתבו במהלך התקופה שהן מתארות, ועם זאת ניכרת בהן בשלות רבה ותובנה עמוקה והן אינן רק בגדר יומן ביוגרפי פשוט. מבחינה זאת, הן מהיצירות הספרותיות הראשונות המתארות את מלחמת העולם השנייה.

בתה הבכורה של נמירובסקי, דניז, שמרה את המחברת שהכילה את כתב היד של הספר במשך כחמשים שנה מבלי לקרוא בה, בחושבה שזהו יומן של אימה שקריאתו תהיה קשה מנשוא. רק בשנות התשעים המאוחרות של המאה העשרים התכוננה למסור את ניירותיה של אימה לארכיון צרפתי, ומשום כך ניגשה לקרוא במחברת. עם גילוי תוכנה של המחברת, היא נמסרה לבית הוצאה לאור והייתה לרב-מכר בצרפת בשנת 2004. הספר זכה בפרס רנודו (Renaudot), שהוענק לראשונה למחבר לאחר מותו.

כתב היד שהשאירה נמירובסקי יוצר את המתאר של סיפור שהיה אמור להתפרש על פני חמש נובלות. שלוש הנובלות החסרות היו אמורות להתרחש בנקודת זמן מאוחרת יותר במהלך המלחמה.

בריאיון שנתנה ל-BBC בשנת 2006, אמרה בתה דניז, "האושר הגדול ביותר שלי הוא לדעת שקוראים בספר. זוהי תחושה נפלאה, כאילו השבתי את אמי לחיים. הדבר מראה שהנאצים לא הצליחו להרוג אותה באמת. זו אינה נקמה, כי אם ניצחון".