איסמאעיל אלפארוקי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מדען ריקה. איסמאעיל רג'י אל-פארוקי (בערבית: إسماعيل راجي الفاروقي, 1 בינואר 1921 – 27 במאי 1986) היה פילוסוף פלסטיני-אמריקאי הידוע בתרומתו ללימודי האסלאם ודיאלוג בין-דתי. הוא למד מספר שנים באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר ולימד באוניברסיטאות בצפון אמריקה, כולל אוניברסיטת מקגיל במונטריאול, קנדה. אל-פארוקי היה פרופסור לדת באוניברסיטת טמפל, שם ייסד ועמד בראש תוכנית לימודי האסלאם. הוא גם ייסד את המכון הבינלאומי למחשבה אסלאמית (IIIT). אל-פארוקי חיבר למעלה מ-100 מאמרים ו-25 ספרים, כולל "אתיקה נוצרית: ניתוח היסטורי ומערכתי של רעיונותיה הדומיננטיים" ו"אל-תוחיד: השלכותיו למחשבה ולחיים".

חיי מוקדמים וחינוך

אל-פארוקי נולד ביפו, בארץ ישראל המנדטורית.[1] אביו, עבד אל-הודה אל-פארוקי, היה קאדי אסלאמי. אל-פארוקי קיבל את חינוכו הדתי המוקדם בבית ובמסגד המקומי. בשנת 1936 החל ללמוד בקולז' דה פרר ביפו.

בשנת 1942 מונה לרשם האגודות השיתופיות תחת ממשלת המנדט הבריטי בירושלים. בשנת 1945 הפך למושל מחוז הגליל[דרוש מקור]. לאחר מלחמת העצמאות היגר לביירות, לבנון, שם למד באוניברסיטה האמריקאית בביירות. מאוחר יותר נרשם לאוניברסיטת אינדיאנה, שם קיבל תואר שני בפילוסופיה עם תזה שכותרתה "אתיקת ההיגיון ואתיקת החיים (אתיקה קנטיאנית וניטשיאנית)" בשנת 1949.[2]

בתזה לתואר שני, בחן אל-פארוקי את האתיקה של עמנואל קאנט ופרידריך ניטשה. לאחר מכן השלים תואר שני נוסף בפילוסופיה מאוניברסיטת הרווארד בשנת 1951 וקיבל דוקטורט עם תזה שכותרתה "על הצדקת הטוב" מאוניברסיטת אינדיאנה בשנת 1952.[3] בדיסרטציה שלו, טען אל-פארוקי שערכים הם ישויות מוחלטות, הקיימות בפני עצמן וניתנות להכרה א-פריורי דרך אינטואיציה רגשית. הוא ביסס את תיאוריותיו על השימוש בפנומנולוגיה של מקס שלר ועל מחקרי האתיקה של ניקולאי הרטמן.[4][5]

מחקריו הובילו אותו למסקנה שהיעדר בסיס טרנסצנדנטי מוביל לרלטיביזם מוסרי, דבר שגרם לו להעריך מחדש את מורשתו האסלאמית. תוך שש שנים מהגעתו לארצות הברית, הוא הכיר בצורך בלימוד מעמיק יותר של האסלאם, מה שהוביל אותו ללימודים באוניברסיטת אל-אזהר במצרים. עם עזיבתו את ארצות הברית, הוא פיתח שאלות חדשות בנוגע לחובות מוסריות ושאף לשלב את עיסוקיו האינטלקטואליים עם זהותו האסלאמית.[6]

קריירה אקדמית

בשנת 1958, הוצעה לאל-פארוקי משרה במכון ללימודי אסלאם של אוניברסיטת מקגיל, בהזמנת מייסדו, וילפרד קנטוול סמית'. מ-1958 עד 1968 הוא לימד לצד סמית' והתפרסם בגישתו הדינמית והמקורית למחשבה האסלאמית.[7] במהלך כהונתו, הוא למד תאולוגיה נוצרית ויהדות והכיר את הפילוסוף הפקיסטני פזלול רחמן. בשנת 1961, סידר רחמן מינוי של שנתיים לאל-פארוקי במכון למחקר אסלאמי בפקיסטן כדי לחשוף אותו לתרבויות מוסלמיות מגוונות.

אל-פארוקי שימש מאוחר יותר כפרופסור אורח בבית הספר לדיביניטי של אוניברסיטת שיקגו וכמרצה חבר באוניברסיטת סירקיוז. בשנת 1968 הצטרף לאוניברסיטת טמפל כפרופסור לדת, שם ייסד את תוכנית לימודי האסלאם וכיהן בתפקיד עד מותו ב-1986.[8] במהלך כהונתו באוניברסיטת טמפל, הדריך אל-פארוקי סטודנטים רבים, כולל הסטודנט הראשון לדוקטורט שלו, ג'ון אספוזיטו.[9][10]

במרץ 1977, מילא אל-פארוקי תפקיד משמעותי בכנס העולמי הראשון לחינוך מוסלמי במכה. בכנס השתתפו משתתפים כמו מוחמד כמאל חסן, סייד מוחמד נאקיב אל-אטאס וסייד עלי אשרף, בין היתר. הכנס הניח את היסודות להקמת אוניברסיטאות אסלאמיות בדאקה, איסלמבאד, קואלה לומפור, קמפלה וניז'ר. אל-פארוקי היה גורם מכריע בדיוני הכנס ובפיתוח תוכניות הפעולה שלו.[10]

פילוסופיה ומחשבה

מחשבה מוקדמת: ערביזם

ההתמקדות האינטלקטואלית המוקדמת של אל-פארוקי הייתה בערביזם (urubah). הוא טען כי הערביזם הוא זהות וערכים המאחדים את כל המוסלמים לקהילת מאמינים אחת – "אומה". אל-פארוקי האמין שהערבית, כשפת הקוראן, חיונית להבנת התפיסה האסלאמית של העולם במלואה. הוא טען כי הערביזם בלתי נפרד מזהות מוסלמית, תוך שהוא מאמץ הן את הממד הלשוני והן את הדתי.[11]

אל-פארוקי גם הדגיש את "תווחיד" (מונותאיזם) כמרכיב מרכזי במודעות הדתית הערבית, שמצא ביהדות, בנצרות ובאסלאם. רעיון זה הדגיש זרם משותף של אמונות מונותאיסטיות בין דתות אלו, השורשות בתרבות ושפה ערבית.[11] הוא האמין כי האסלאם והמונותאיזם הם מתנות של המודעות הערבית לאנושות, בניגוד ללאומיות המבוססת על גזע של העידן המודרני.[12]

עמדה זו נמתחה ביקורת על ידי כמה חוקרים על הגישה האסנציאליסטית והמרכזית-ערבית שנתפסת בה. מבקרים, כולל אינטלקטואלים מוסלמים לא-ערבים, ערערו על טענתו שהערבית היא המבנה הלשוני היחיד המתאים למחשבה האסלאמית. הזמן שבילה אל-פארוקי בפקיסטן, שם נחשף לתרבויות מוסלמיות מגוונות, לא שינה רבות את דעותיו המרכזיות-ערביות בהתחלה.[13]

מעבר לאסלאמיזם

דעותיו של אל-פארוקי התפתחו משמעותית לאחר שעבר לארצות הברית. מעורבותו באגודת הסטודנטים המוסלמים (MSA) באוניברסיטת טמפל חשפה אותו לקבוצת סטודנטים מוסלמים מגוונים מרקע תרבותי שונה. חשיפה זו גרמה לו לשקול מחדש את התמקדותו המוקדמת בערביזם.[14] הוא החל להעדיף זהות אסלאמית רחבה יותר על פני לאומיות ערבית, ואמר: "עד לפני כמה חודשים, הייתי פלסטיני, ערבי ומוסלמי. עכשיו אני מוסלמי שנמצא במקרה פלסטיני".[14] במחשבה נוספת על זהותו, אמר אל-פארוקי: "שאלתי את עצמי: מי אני? פלסטיני, פילוסוף, הומניסט ליברלי? תשובתי הייתה: אני מוסלמי".[9]

מעבר זה הושפע גם מהשתתפותו בדיאלוג בין-דתי, שם החל לראות את החשיבות של זהות אסלאמית מאוחדת לקידום שיחות משמעותיות עם לא-מוסלמים. מעורבותו של אל-פארוקי ב-MSA ומפגשיו עם תרבויות מוסלמיות מגוונות בארצות הברית חיזקו עוד יותר את זהותו האסלאמית הרחבה על פני דעותיו המרכזיות-ערביות הקודמות.[13]

דתות מטה

אל-פארוקי ביקש להקים עקרונות דתות מטה המבוססים על היגיון, כדי להעריך דתות על פי אמות מידה אוניברסליות ולא זו נגד זו. מפעל שאפתני זה נועד למצוא בסיס משותף להבנה ולשיתוף פעולה בין דתות שונות. הוא הציע מספר עקרונות מנחים לדיאלוג, כולל שכל דיאלוג נתון לביקורת, התקשורת חייבת לציית לחוקי הקוהרנטיות הפנימית והחיצונית, הדיאלוג צריך להתאים למציאות ולהיות חופשי מ"פיגורציות קנוניות", ומיקוד בשאלות אתיות במקום במחלוקות תאולוגיות.[15]

אל-פארוקי האמין שדיאלוג דתות מטה יכול לשמש כאמצעי להשגת הבנה וכבוד הדדי בין קהילות דתיות שונות, ולסייע בגישור על הפער שנוצר על ידי הבדלים דוקטרינריים. ההתמקדות שלו באתיקה על פני תאולוגיה נועדה להקל על מעורבויות בין-דתיות בונות יותר ופחות שנוי במחלוקת.[16]

ידע הוליסטי

אל-פארוקי תרם תרומה משמעותית לפיתוח הרעיון של ידע הוליסטי, והביע דאגה מהחילון של הידע בחברות מוסלמיות. הוא דן ב"מחלת האומה" וטען שההסתמכות על כלים ושיטות חילוניות מערביות מובילה לנתק מהמציאות האקולוגית והחברתית של מדינות מוסלמיות, ולעיתים קרובות מתעלמת מהפרות של אתיקה אסלאמית.[17] הוא הדגיש את החשיבות של שילוב עקרונות אסלאמיים עם ידע מודרני כדי להתמודד עם אתגרים עכשוויים ולשמור על שלמותה האתית של האומה.[12]

מאמציו האינטלקטואליים המאוחרים של אל-פארוקי התמקדו באסלאמיזציה של הידע. הוא חתר להרמוניה בין עקרונות אסלאמיים לבין תחומי הדעת העכשוויים, ותמך באינטגרציה הוליסטית של אמונה והיגיון.[18] עבודתו בתחום זה הובילה להקמת ה-IIIT, ששאף לפתח אפיסטמולוגיה אסלאמית ומתודולוגיה עבור תחומי מחקר שונים.[18]

אל-פארוקי הדגיש את הצורך לשלב ידע אסלאמי עם מדעים מודרניים. הוא האמין בפיתוח תוכנית לימודים אסלאמית מאוחדת שמשלבת דיסציפלינות עכשוויות תוך התבססות במחשבה האסלאמית.[19] גישתו כללה תהליך שיטתי לזיהוי והסרת אלמנטים שאינם תואמים לעקרונות האסלאם ושילוב ערכים אסלאמיים בתחומי אקדמיה שונים.[19]

באופן חזק על רפורמה חינוכית, אל-פארוקי תמך ביצירת תוכניות לימודים ומוסדות אקדמיים שמשלבים את המדעים האסלאמיים והמודרניים.[19] גישה זו נועדה להכשיר חוקרים המיומנים בשני התחומים, המסוגלים להתמודד עם אתגרים עכשוויים מפרספקטיבה אסלאמית. אל-פארוקי גם הדגיש את חשיבות פיתוח תוכניות לימודים, אסטרטגיות מעשיות ליישום וגישה הוליסטית לרפורמה במערכת החינוך כולה.[20]

דעות על ציונות

אל-פארוקי היה מבקר קולני של הציונות, וראה בה בלתי תואמת ליהדות בשל האידאולוגיה הלאומנית שלה.[21] הוא טען כי העוולות שגרמה הציונות מצדיקות את פירוקה. הוא הציע כי יהודים ישראלים לשעבר שיוותרו על הציונות יוכלו לחיות כקהילה "אומתית" בתוך העולם המוסלמי, תוך דבקות בחוק היהודי כפי שמתפרש על ידי בתי דין רבניים במסגרת אסלאמית.[21] עמדה זו הדגישה את מחויבותו לחזון צדק המבוסס על עקרונות אסלאמיים.[22][23]

הישגים אקדמיים

בשנת 1980, ייסד אל-פארוקי את המכון הבינלאומי למחשבה אסלאמית (IIIT) עם טהא ג'ביר עלאלואני, עבדול חמיד אבו סולימאן ואנוואר איברהים.

אל-פארוקי תרם ללימודי האסלאם באמצעות כתביו הנרחבים ומעורבותו בארגונים אקדמיים ובין-דתיים. הוא חיבר למעלה מ-100 מאמרים בכתבי עת ומגזינים אקדמיים ופרסם 25 ספרים, כולל "אתיקה נוצרית: ניתוח היסטורי ומערכתי של רעיונותיה הדומיננטיים" (1968), "אסלאם ובעיה ישראלית" (1980), ו-"אל-תוחיד: השלכותיו למחשבה ולחיים" (1982). הוא היה מעורב בהקמת קבוצת לימודי האסלאם באקדמיה האמריקאית לדת ושימש כיו"ר שלה במשך עשר שנים. בנוסף, הוא כיהן בתפקידים כמו סגן נשיא הקולוקוויום לשלום בין-דתי ונשיא המכללה האסלאמית האמריקאית בשיקגו.[8]

אל-פארוקי הציע את הרעיון של "תווחיד" (מונותאיזם) כעיקרון מאחד במחשבה האסלאמית, והדגיש את חשיבותו בתחומים שונים של החיים, כולל אתיקה, פוליטיקה וחינוך. יוזמת "אסלאמיזציה של הידע" שלו נועדה לשלב עקרונות אסלאמיים עם תחומי הדעת העכשוויים, תוך קידום אינטגרציה הוליסטית של אמונה והיגיון.[18] ב-IIIT, עבודתו כללה יצירת מסגרת לאפיסטמולוגיה אסלאמית, כולל פיתוח תוכניות לימודים ומתודולוגיות מחקר המבוססות על מחשבה אסלאמית. יוזמה זו נועדה להתמודד עם האתגרים שמציב החילון ולהתחבר עם המסורת האינטלקטואלית של האסלאם.[24]

על פי איברהים קלין, יוזמת "אסלאמיזציה של הידע" של אל-פארוקי התמקדה בעיקר במדעי הרוח, למעט ידע מדעי מודרני, מה שהוביל למיקוד סוציולוגי בידע האסלאמי והזנחת ההשפעה החילונית של המדע המודרני.[25]

אל-פארוקי היה מעורב גם בדיאלוג בין-דתי, וקידם הבנה ושיתוף פעולה הדדיים בין קהילות דתיות שונות. מאמציו נועדו לקדם סביבה גלובלית של שלום וכבוד, תוך הדגשת המשותף בין האסלאם, הנצרות והיהדות.[26]

רלוונטיות עכשווית

הרעיונות של אל-פארוקי על אסלאמיזציה של הידע ממשיכים להשפיע על המחשבה האסלאמית העכשווית. הדגשתו את הצורך לשלב עקרונות אסלאמיים עם תחומי הדעת המודרניים נשארת רלוונטית לחוקרים ומחנכים השואפים להרמוניה בין אמונה והיגיון. עבודתו מצוטטת לעיתים קרובות בכנסים אקדמיים ופרסומים על מחשבה וחינוך אסלאמיים.[27][28][29]

תרומותיו של אל-פארוקי לדיאלוג בין-דתי זוכות להכרה רחבה גם כן. מאמציו לקידום הבנה ושיתוף פעולה הדדיים בין קהילות דתיות שונות צוינו במספר עבודות אקדמיות. גישתו לדיאלוג בין-דתי, שהדגישה את המשותף בין האסלאם, הנצרות והיהדות, נחשבת לתרומה חשובה לקידום סביבה גלובלית של שלום וכבוד.[30][31]

תרומותיו לקהילה המוסלמית במונטריאול והשפעתו על המלגה האסלאמית זכו להכרה לאחר מותו.[7]

מוות

במאי 1986, אל-פארוקי ואשתו נרצחו בביתם בוינקוט, פנסילבניה על ידי ג'וזף לואיס יאנג, הידוע גם כיוסוף עלי. יאנג הודה בפשע, נידון למוות ונפטר בכלא מוות טבעי ב-1996.[32][33][34] ההתקפה גם פגעה קשות בבתם, אנמר אל-זין, ששרדה לאחר טיפול רפואי נרחב. הוצעו תיאוריות שונות בנוגע למניעים שמאחורי הרציחות, כולל שוד כושל והתנקשות פוליטית.[35][8][36][37]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Imtiyaz Yusuf, ed. (2021). Essential Writings: Ismail Al Faruqi. Kuala Lumpur: IBT Books. p. 3.
  2. ^ Al-Faruqi, Isma'il Raji (1949). The Ethics of Reason and the Ethics of Life (Kantian and Nietzschean Ethics) (Master's thesis). Bloomington: Indiana University.
  3. ^ Al-Faruqi, Isma'il (1952). On Justifying the Good (PhD thesis). Bloomington: Indiana University.
  4. ^ Scheler, Max (1960). On the Eternal Man. תורגם ע"י Bernard Noble. London: SCM Press.
  5. ^ Scheler, Max (1961). Man’s Place in Nature. Boston: Beacon Press.
  6. ^ Fletcher, Charles (2014). Muslim-Christian Engagement in the Twentieth Century: The Principles of Inter-faith Dialogue and the Work of Ismail Al-Faruqi. United Kingdom: I.B.Tauris. p. 34.
  7. ^ 7.0 7.1 Balfour, Clair (31 ביולי 1986). "Islamic scholar slain in U.S. was figure in Montreal". The Gazette. Montreal. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Fletcher, Charles (2014). Muslim-Christian Engagement in the Twentieth Century: The Principles of Inter-faith Dialogue and the Work of Ismail Al-Faruqi. United Kingdom: I.B.Tauris.
  9. ^ 9.0 9.1 Quraishi, M. Tariq (1986). Ismail al-Faruqi: An Enduring Legacy. MSA Publications. p. 9.
  10. ^ 10.0 10.1 "Editorial". The American Journal of Islamic Social Sciences. 28 (3): ii–xii. 2011.
  11. ^ 11.0 11.1 Al-Faruqi, Isma'il R. (1962). 'Urubah and Religion: An Analysis of the Dominant Ideas of Arabism and of Islam as Its Heights Moment of Consciousness. On Arabism. Vol. 1. Amsterdam: Djambatan.
  12. ^ 12.0 12.1 Bakar, Osman (2005). Strum, Philippa (ed.). The Intellectual Impact of American Muslim Scholars on the Muslim World, with Special Reference to Southeast Asia. Woodrow Wilson International Center for Scholars. pp. 96–97. ISBN 1-933549-98-X.
  13. ^ 13.0 13.1 Fletcher, Charles D. (2015). Muslim-Christian Engagement in the Twentieth Century: The Principles of Interfaith Dialogue and the Work of Isma‘il al-Faruqi. London: I.B. Tauris. pp. 35–37.
  14. ^ 14.0 14.1 Ba-Yunus, Ilyas (1988). "Al Faruqi and Beyond: Future Directions in Islamization of Knowledge". The American Journal of Islamic Social Sciences. 5 (1): 14.
  15. ^ Fletcher, Charles D. (2015). Muslim-Christian Engagement in the Twentieth Century: The Principles of Interfaith Dialogue and the Work of Isma‘il al-Faruqi. London: I.B. Tauris. pp. 43–45.
  16. ^ Fletcher, Charles D. (2015). Muslim-Christian Engagement in the Twentieth Century: The Principles of Interfaith Dialogue and the Work of Isma‘il al-Faruqi. London: I.B. Tauris. pp. 46–48.
  17. ^ Ahsan, Muhammad Amimul (2013). "Islamization of Knowledge: An Agenda for Muslim Intellectuals". Global Journal of Management and Business Research Administration and Management. 13 (10).
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 Al-Faruqi, Isma'il Raji (1982). Islamization of Knowledge: General Principles and Work Plan. IIIT.
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 Hashim, Rosnani; Rossidy, Imron (2000). "Islamization of Knowledge: A Comparative Analysis of the Conceptions of Al-Attas and Al-Faruqi". Intellectual Discourse. 8 (1): 19–45.
  20. ^ Fletcher, Charles D. (2015). Muslim-Christian Engagement in the Twentieth Century: The Principles of Interfaith Dialogue and the Work of Isma‘il al-Faruqi. London: I.B. Tauris. pp. 151–152.
  21. ^ 21.0 21.1 Al-Faruqi, Isma'il R. (1980). Islam and the Problem of Israel. London: The Islamic Council of Europe.
  22. ^ Fletcher, Charles D. (2015). Muslim-Christian Engagement in the Twentieth Century: The Principles of Interfaith Dialogue and the Work of Isma‘il al-Faruqi. London: I.B. Tauris. p. 152.
  23. ^ Ismail R. al-Faruqi, "Islam and Zionism," in John L. Esposito, ed., Voices of Resurgent Islam (New York: Oxford University Press, 1983), 265.
  24. ^ Al-Faruqi, Isma'il Raji (1982). Islam: Source and Purpose of Knowledge: Proceedings and Selected Papers of Second Conference on Islamization of Knowledge. IIIT.
  25. ^ Kalin, Ibrahim (2002). God, Life and the Cosmos. Ashgate. pp. 60–61. Ismail al-Faruqi’s work known under the rubric of 'Islamization of knowledge' is a good example of how the idea of method or methodology ('manhaj' and 'manhajiyyah', the Arabic equivalents of method and methodology, which are the most popular words of the proponents of this view) can obscure deeper philosophical issues involved in the current discussions of science. Even though al-Faruqi’s project was proposed to Islamize the existing forms of knowledge imported from the West, his focus was exclusively on the humanities, leaving scientific knowledge virtually untouched. This was probably due to his conviction that the body of knowledge generated by modern natural sciences is neutral and as such requires no special attention. Thus, al-Faruqi’s work and that of IIIT after his death concentrated on the social sciences and education. This had two important consequences. First, al-Faruqi’s important work on Islamization provided his followers with a framework in which knowledge (ilm) came to be equated with social disciplines, thus ending up in a kind of sociologism. The prototype of al-Faruqi’s project is, we may say, the modern social scientist entrusted as arbiter of the traditional Alim. Second, the exclusion of modern scientific knowledge from the scope of Islamization has led to negligent attitudes, to say the least, toward the secularizing effect of the modern scientific worldview. This leaves the Muslim social scientists, the ideal-types of the Islamization program, with no clue as to how to deal with the questions that modern scientific knowledge poses. Furthermore, to take the philosophical foundations of modern, natural sciences for granted is tantamount to reinforcing the dichotomy between the natural and human sciences, a dichotomy whose consequences continue to pose serious challenges to the validity of the forms of knowledge outside the domain of modern physical sciences.
  26. ^ Yusuf, Imtiyaz (2012). Islam and Knowledge: Al Faruqi's Concept of Religion in Islamic Thought. London: I. B. Tauris.
  27. ^ Bakar, Osman (2005). Strum, Philippa (ed.). "The Intellectual Impact of American Muslim Scholars on the Muslim World, with Special Reference to Southeast Asia". Muslims in the United States: Identity, Influence, Innovation. Woodrow Wilson International Center for Scholars: 96–97. ISBN 1-933549-98-X.
  28. ^ Yusof, Norazmi (2015). "Revisiting al-Faruqi's Islamization of Knowledge in the Context of Modern Islamic Thought". International Journal of Islamic Thought. 7 (1): 49–57. doi:10.24035/ijit.07.2015.005.
  29. ^ Shaikh, Saulat (2015). "Ismail al-Faruqi's Concept of the Islamization of Knowledge". Journal of Islamic Studies. 15 (3): 49–57.
  30. ^ Khan, Rahim (2018). "Al-Faruqi's Interfaith Dialogue and Its Contemporary Significance". Journal of Islamic Studies. 15 (3): 209–223.
  31. ^ Zain, Nurul (2013). "The Role of Ismail al-Faruqi in Interfaith Dialogue". Global Journal of Management and Business Research Administration and Management. 13 (10): 10–18.
  32. ^ "Black Muslim Charged in Slaying of Islamic Scholar and His Wife". The New York Times. 18 בינואר 1987. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ O'Bryan, Ruth (8 ביולי 1987). "Confession Details Stalking, Slaying Of Islamic Scholars". The Morning Call. אורכב מ-המקור ב-2 ביולי 2018. נבדק ב-13 במאי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ Bell, Adam (11 במרץ 1996). "Inside the Capitol (Joseph Louis Young dies of natural causes on death row)". The Patriot News. {{cite web}}: (עזרה)
  35. ^ Toth, Anthony B. (בנובמבר 1986). "Focus on Arabs and Islam". Washington Report on Middle East Affairs. {{cite web}}: (עזרה)
  36. ^ "Assassination motive behind al-Faruqi killings". New Straits Times. Kuala Lumpur, Malaysia. 20 באוגוסט 1986. נבדק ב-22 ביוני 2024. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ "Zionist backlash against Arab intellectuals". New Straits Times. Kuala Lumpur, Malaysia. 21 באוגוסט 1986. נבדק ב-22 ביוני 2024. {{cite news}}: (עזרה)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38913467איסמאעיל אלפארוקי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=איסמאעיל_אלפארוקי&oldid=2612071"