איניאציו סילונה

איניאציו סילונה (באיטלקית: Ignazio Silone; ‏1 במאי 1900 - 22 באוגוסט 1978) הוא שם העט של סקונדו טרנקווילי, סופר איטלקי ופעיל נגד שלטון איטליה הפאשיסטית.

קריירה מוקדמת

סקונדו טרנקווילי נולד ב-1 במאי 1900 בפשינה די מארסי, במחוז אקווילה שבאיטליה. אביו היה בעל נחלה קטנה, ואמו - אורגת. המשבר הקשה שפקד את ענף היין בתחילת המאה ה-20 לא פסח על משפחת טרנקווילי. האב היגר לברזיל לכמה שנים והכרמים והבקר נמכרו. בכיתות הראשונות של בית הספר התיכון למד טרנקווילי במוסד לפרחי כמורה של המחוז הכנסייתי של המארסי, שהיה אז בפאשינה.

בשנת 1915, בעקבות רעש האדמה שהחריב חלק גדול של מארסיקה, נותר ללא הורים וללא קורת גג. הוא המשיך בלימודיו במוסד דתי ברג'ו די קלבריה, אך עוד לפני סוף המלחמה הסיחה התסיסה הפוליטית את דעתו מהלימודים הסדירים בחטיבה העליונה של בית הספר התיכון. בהיותו בן 17 הצטרף לשורות הסוציאליסטים, שהצהירו על התנגדותם למלחמה. הצטרפות זו ציינה את ראשיתה של מחויבות פוליטית, שעתידה היה להימשך כל חייו. זאת הייתה גם ראשית פעילותו הספרותית-עיתונאית של סילונה. הוא התחיל לשלוח מאמרים לעיתון "אוונטי" כדי לחשוף את מחדליו של אגף ההנדסה האזרחית בעבודות השיקום אחרי רעש האדמה. בזכות מאמרים אלה מונה לכתב של שבועון הסוציאליסטים הצעירים "ל'אוואנגוארדיה".

בינתיים, בשנת 1917, מונה למזכיר איגוד הפועלים החקלאיים של חברת אברוצי, שמקום מושבו היה באוצאנו. שנה לאחר מכן עבר לרומא, וכאן בד בבד עם המשך בלתי מסודר של לימודיו, מילא תפקידים מדיניים, שחשיבותם הלכה וגדלה. הוא נעשה לידידו האישי של אנטוניו גראמשי. בכנס בליבורנו בשנת 1921, שבו נוסדה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, שבה מילא תפקידים אחראיים הן בתור עיתונאי והן כאחד ממנהיגי הארגון המחתרתי. הוא נבחר לחבר הנהלת המפלגה ונשאר באיטליה כפעיל נועז לצידו של גראמשי גם אחרי חקיקת החוקים הפשיסטיים המיוחדים. פעמיים הואשם לפני "בית הדין המיוחד להגנת המדינה", אך לא נשפט משום שנעדר. הואיל והמשטרה חיפשה אחריו, ברח מאיטליה ומצא מקלט בצרפת, לאחר מכן בספרד ולבסוף בברית המועצות.

במאי 1927 השתתף במוסקבה יחד עם פלמירו טוליאטי באסיפות הקומינטרן, שהכינו את הרשעתם וגירושם של טרוצקי, בוכארין וזינובייב מהמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. הייתה זו תקופה חשובה במיוחד בתולדות תנועת הפועלים הבינלאומית, שכן אז תפס סטלין בפועל את השלטון. באסיפות הדרמטיות האלה במוסקבה טמונה תחילתו של המשבר, שעתיד היה להביא לניתוקו של סילונה מהמפלגה הקומוניסטית האיטלקית.^{[דרוש מקור]} לאחר שהתגלתה לו צביעות הסטליניזם, החליט לנתק כל קשר עם המפלגה, ולפרוש מהפוליטיקה הפעילה; בעת ובעונה אחת החליט להמשיך את מאבקו באמצעות העבודה הספרותית. כך נולד הרעיון לרומן הראשון שלו, "פונטמרה" (Fontamara).

סילונה כתב את "פונטמרה" בשנת 1930 בדאבוס, הכפר שווייצרי שנודע אז כמקום מרפא למחלות ריאה. ואכן שהה שם סילונה משום שלקה בשחפת חמורה. לא הייתה זו הפעם הראשונה, ואף לא האחרונה, שהיה על סף מוות. משום כך הייתה אריכות ימיו מן התופעות המפתיעות של חייו. באותה תקופה אירע דבר דרמטי נוסף, שהכאיב לסילונה במיוחד - מעצר אחיו, רומולו, בן משפחתו היחיד שנותר בחיים אחרי רעש האדמה בשנת 1915. לאחר שעקר לציריך, ביקש סילונה מקלט מדיני מאת שלטונות שווייץ. שהייתו במקום, שנמשכה ארבע עשרה שנה, לא הייתה נעימה לו. בניגוד לאגדה הרווחת, לא הקלו שלטונות שווייץ על חיי הסופר, בדאגתם לא לפגוע בממשלת איטליה. חיי הגלות נעשו מרים לסילונה, אחרי שניתק כל קשר עם הקומוניסטים ועם כל המיליטנטים מכל מפלגה או אידאולוגיה שהיא. בניגוד למעשי ידידיו (טאסקה, טרסו, ליאונטי, ראוואצולי) שנטשו עמו את המפלגה הקומוניסטית מתוך התנגדות לקו הסטליניסטי, הוא רצה להישאר מחוץ לכל ארגון ולהתמסר לייעודו החדש - סופר.

בשנת 1933, שלוש שנים לאחר כתיבתו, הצליח להוציא לאור בציריך את ספרו "פונטמרה". הוא הצליח לפרסמו לאחר שהתחייב לשלם מכיסו את הוצאות ההדפסה, משעלו בתוהו ניסיונות רבים אצל מו"לים שווייצרים שונים, שחששו מתגמול פשיסטי. משנת 1933 ועד היום הודפס "פונטמרה" בשני מיליון עותקים בעשרים ושמונה שפות. בחירת הפסבדונים "סילונה" קדמה לפעילותו הספרותית. הוא השתמש בו לראשונה בשנת 1923, כאשר היה בכלא בארסלונה: בשם זה היה חותם על המאמרים שהיה שולח לשבועון “La Batalla” ("המאבק"). שתי סיבות גרמו לבחירת השם "סילונה". הוא הזכיר את מנהיג המורדים המארסים, פופדיוס סילו, במלחמה נגד רומא, ועל כן היה סמל לעצמאות; נוסף לזה, במאמץ מה אפשר היה להסיק ממנו אהדה להתנגדות הקאטאלנית למדריד, ברוח המאמרים שפורסמו ב-“La Batalla”.^{[דרוש מקור]} כאשר הוחזר בשנת 1933 הפסבדונים לשימוש לצורך הספרות, נלווה אליו השם "איניאציו", "כדי להטביל לנצרות את שם המשפחה הפגני" - כפי שהסביר סילונה עצמו. כאמור, התעתד סילונה להיות אך ורק סופר, ולהישאר מחוץ לכל ארגון פוליטי. הוא נשאר נאמן להתחייבותו זו במשך עשר שנים, עד שנת 1940. אז, בעקבות הפצתם לכל רוח של הגולים המדיניים האיטלקים, שהתרכזו בעיקר בצרפת, הסכים להקים מחדש את המרכז הסוציאליסטי בחוץ-לארץ ולנהלו, בחוזרו בכך לפעילות מדינית ארגונית.

באותה תקופה החל גם בפרסום הדו-שבועון “L’avvenire dei lavoratori” ("עתיד הפועלים"), שהיה מועבר בהסתר מציריך לאיטליה הכבושה. בססמה "Liberare e federare"- ("לשחרר ולאחד") פרסם גם סדרת חוברות במטרה להפיץ את דעותיו המדיניות, שאופיינו בדחיית האידאולוגיה המרקסיסטית או כל אידאולוגיה טוטליטרית אחרת ובהעדפת הגישה הפדרליסטית - במישור האירופי, והאוטונומיסטית - במדיניות הפנים.

אחרי שובו של סילונה לאיטליה מגלותו בשווייץ, באוקטובר 1944, נמשכה פעילותו המדינית. משצורף להנהגת המפלגה הסוציאליסטית ומונה לעורך ה"אוואנטי" (שהיה אז העיתון היומי הנפוץ ביותר באיטליה), נבחר סילונה גם לחבר האספה המכוננת מטעם מקום הולדתו, חבל אברוצו. אך בסך הכל היה זה לגביו ניסיון מאכזב. בשנת 1948 סירב להיות מועמד לבחירות. וכך התוודה במאמר של ביקורת עצמית, שפורסם ב-"Europa socialista",השבועון שייסד אחרי שעזב את "אוואנטי": "תלאות התקופה שלאחר המלחמה תרמו תרומה מכרעת לחיזוק חשדנותי כלפי המפלגות, ועשו את אמונתי הליברטארית ברורה יותר."

מאז ואילך גבר שוב הסופר שבו על איש הפוליטיקה. בשל שורת נסיבות, שבהן גררה אחריה כל התחייבות את רעותה, נמשכה פעילותו כסוציאליסט לוחם עוד זמן מה. כך, למשל, היה בשנת 1949 ממייסדי המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת (PSU) יחד עם ג'וזפה רומיטה וטריסטאנו קודיניולה; ובשנת 1951 עדיין שיתף פעולה עם אלדו קוקי וואלדו מאניאני אחרי עוזבם את המפלגה הקומוניסטית האיטלקית (PCI), בניסיון להעניק ממשות מדינית ל"תנועת העובדים האיטלקים" (MLI). אך מעורבותו הצטמצמה עתה לריכוז פגישות וקבוצות, תפקיד שהתאים לניסיונו הרב ולכושרו הארגוני. הדחף לנטישה הסופית של הפעילות המדינית בא לו משכנועו העמוק כי "מקומו האמיתי של הסופר הוא בחברה, ולא במוסדות המדינה" – כפי שכתב במסה “La scelta dei compagni “ – "בחירתם של חברים". בשנת 1952 הבהיר פרסום "Una manciata di more" ("חופן תותים"), הרומן הראשון שלו שנכתב באיטליה, את טבעו המוסרי והחברתי מעיקרו של ייעודו.

הספרים שראו אור בשנים הבאות ("Il segreto di luca" ("סודו של לוקה") - ב-1956; "La volpe e le camelie" ("השועל והקמליות") ב-1960; "Uscita di sicurezza" ("יציאת חירום") ב-1965; "L’avventura d’un povero cristiano" ("הרפתקה של נוצרי עלוב") - ב-1968) הם ציוני דרך נוספים לעבודתו כמחבר רומנים, מסות ומחזות. באותן השנים היה סילונה עורכו של הירחון "Tempo presente" ("זמן הווה") שיצא לאור ברומא בין השנים 1956–1968, והיה יושב ראש האגודה האיטלקית למען חופש התרבות. שתי פעילויות אלה, שנראו בעיניו כהשלמה לעבודתו כסופר, מראות שבעזבו את הפעילות המפלגתית לא נטש סילונה את התעניינותו בחברה ובפוליטיקה, אלא המשיך את מאבקו הליברטארי, שאפשר לתמצתו בנוסחה "נוצרי ללא כנסייה וסוציאליסט ללא מפלגה".

סילונה נפטר בז'נבה ב-22 אוגוסט 1978.

התנגדות לסטליניזם ושיבה ל-PSI

סילונה עזב את איטליה ב-1927 והגיע לברית המועצות. ב-1930 התיישב בשווייץ. בעודו שם הכריז על התנגדותו לסטלין ולקומינטרן. בהתאם לכך גורש מן ה-PCI. הוא אובחן כסובל משחפת ודיכאון קליני, ובילה זמן רב במרפאות בשווייצריה. כשהחלים כתב את ספרו הראשון "פונטמרה" שפורסם בתרגום לגרמנית בשנת 1933.

בשנים אלו כתב את ספרו "בית הספר לדיקטטורים". הספר, שהופיע בתרגום עברי בשנת 1942 ובו הביע את התנגדותו לכל צורה של טוטליטריות, זכה להד רב בתקופת היישוב.

צבא ארצות הברית הדפיס עותקים מיצירותיו "פונטמרה" ו"לחם ויין" וחילק אותם לאיטלקים בזמן המערכה על איטליה במלחמת העולם השנייה לאחר 1943. ספרים אלו ביחד עם "הזרע שמתחת לשלג" מהווים את "הטרילוגיה של אברוצו". סילונה שב לאיטליה ב-1944 והיה לחבר הפרלמנט מטעם ה-PSI.

במהלך המלחמה הנהיג סילונה מחתרת סוציאליסטית שפעלה משווייץ בתמיכה בתנועת המחתרת בצפון איטליה הכבושה על ידי הנאצים. כן שימש כסוכן של ה-OSS, ארגון המודיעין האמריקני שקדם ל-CIA. כינויו המחתרתי היה "לן". בשנת 1949 היה בין התורמים לאנתולוגיה "האל שהכזיב" בה התוודו אנשי רוח על התפכחותם מן הקומוניזם. לאחר פרסום הספר הצטרף סילונה ל"אגודה לחופש תרבותי" וערך עיתון בשם "זמן הווה" - "Tempo Presente". ב-1967 הסתבר כי העיתון קיבל מימון חשאי מסוכנות הביון של ארצות הברית. סילונה התפטר והקדיש את זמנו לכתיבת נובלות אוטוביוגרפיות. ב-1969 זכה בפרס ירושלים המוענק לסופרים המתמודדים ביצירותיהם עם נושאים של חופש הפרט בחברה. ב-1971 זכה בפרס היוקרתי "Prix mondial Cino Del Duca"

סילונה היה נשוי לדארינה לאראסי, אירית שלמדה ספרות איטלקית. הוא מת בז'נבה ב-1978.

המחלוקת

ההיסטוריונים האיטלקים דאריו ביוקה ומאורו קנאלי מצאו מסמכים המוכיחים כי סילונה פעל כמודיע עבור המשטרה הפשיסטית בין 1922 ל-1930. ממצאיהם פורסמו בספר בשם "המודיע, סילונה, הקומוניסטים והמשטרה". על אף המחלוקת שהתעוררה, המציאו החוקרים סימוכין לממצאיהם. היסטוריונים אחרים טוענים כי כמה מהמסמכים לא ניתנים לייחוס לסילונה.

בשנת 2005 פורסמה ביוגרפיה על ידי ביוקה, הכוללת מסמכים המראים את מעורבותו של סילונה לצד האמריקנים בפעולות ביון במהלך מלחמת העולם השנייה, ומראים כי עמדותיו הפוליטיות היו מורכבות ממה שניתן להבין מכתביו, וכי חש תחושה עמוקה של חרטה.

ספריו של איניאציו סילונה בעברית

• ‫בית ספר לדיקטאטורים, תרגם א’ קריב, עם עובד, תל אביב, תש'ב 1942
• בית-ספר לדיקטטורים, תרגמה מאיטלקית גרציאלה דנון, עם עובד תל אביב, 1985
• חופן תותים, רומן, תרגם מאיטלקית נחמיה רבן, עם עובד תל אביב, תשי'ג 1953
• יין ולחם, תרגם מאיטלקית גאיו שילוני, זמורה ביתן תל אביב, תשנ'ה 1994
• לחם ויין, תרגם לעברית עזריאל אוכמני, זמורה ביתן, תל אביב, 1985
• פונטמרה , מאיטלקית - עמנואל בארי, זמורה ביתן, תל אביב, 1986
• פונטמרה, רומן, תרגם יצחק שנהר, שטיבל, תל אביב, 1934

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא איניאציו סילונה בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25120353איניאציו סילונה