אימפרטריצה מריה (אוניית מערכה, 1913)
 | |
| אוניית אימפרטריצה מריה | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי הרוסי הקיסרי |
| סדרה | אימפרטריצה מריה |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | מספנות בעיר ניקולאייב על שפת הים השחור |
| הוזמנה | 30 באוקטובר 1911 |
| הושקה | 19 באוקטובר 1913 |
| תקופת הפעילות | 10 ביוני 1915 – 20 באוקטובר 1916 (שנה ו־19 שבועות) |
| אחריתה | טבעה |
| מידות | |
| הֶדְחֶק |
23,413 טון (סטנדרטי); 24,800 טון (מקסימלי) |
| אורך | 168.0 מטרים |
| רוחב | 27.43 מטר |
| שוקע | 8.50 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | מהירות נקובה: 21.5 קשרים |
| גודל הצוות | 1,202 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 2,950 מיל ימי |
| הנעה | 20 דודי קיטור, 4 טורבינות קיטור |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
גוף האונייה:262 מ"מ, בתי הצריח: בין 125 ל-250 מ"מ |
| חימוש | 12 תותחים 305 מ"מ, 20 תותחים 120 מ"מ, 4 מערכות טורפדו |
אימפרטריצה מריה (ברוסית: Императрица Мария) הייתה אוניית המערכה המובילה של הסדרה שמנתה שלושה דרדנוטים שנבנו עבור הצי הרוסי הקיסרי במהלך מלחמת העולם הראשונה. היא שירתה בצי הים השחור במהלך המלחמה וחיפתה על אוניות מערכה ישנות יותר פרה-דרדנוט כשהן הפגיזו מתקנים עות'מאניים ב-1915. הספינה פגעה בסיירת הקלה העות'מאנית מידילי, (לשעבר SMS ברסלאו הגרמנית) מספר פעמים מבלי לגרום לנזק חמור יותר מאשר פגיעת רסיס. הספינה טבעה במעגן בסבסטופול כתוצאה מפיצוץ חדר תחמושת בסוף 1916, בו נהרגו 228 אנשי צוות. לאחר מכן היא חולצה, אך מצבה היה ירוד מאוד. היא בוטלה לבסוף ב-1926, לאחר תום מלחמת האזרחים ברוסיה.
תיאור
אורכה של אימפרטריצה מריה היה 168 מטר (551 רגל 2 אינץ') בקו המים, הרוחב שלה היה 27.43 מטר (90 רגל 0 אינץ') והשוקע היה 8.36 מטר (27 רגל 5 אינץ'). ההדחק שלה היה 23,600 טון ארוך (23,979 טון) בעומס, 1,000 טון ארוך (1,016 טון) יותר מההדחק שתוכנן עבורה של 22,600 טון ארוך (22,963 טון). היא התגלתה ככבדת חרטום בשירות ונטתה לקלוט כמויות גדולות של מים דרך פתחי התותחים הקדמיים שלה. התחמושת עבור תותחי ה-12 אינץ' (305 מ"מ) הקדמיים הופחתה מ-100 ל-70 פגזים כל אחד, בעוד שתחמושת ה-130 מילימטר (5.1 אינץ') הופחתה מ-245 ל-100 כדורים לכל תותח, בניסיון לפצות על קיצוץ. זה לא פתר את הבעיה במלואה, אבל האונייה טבעה לפני שניתן היה ליישם שינויים אחרים.
הספינה צוידה בארבע טורבינות קיטור מסוג פרסונס שיובאו מג'ון בראון והחברה, בריטניה. הם תוכננו עבור סך של 26,000 כוחות סוס (19,000 קילוואט), אך הפיקו 33,200 כוחות סוס (24,757 קילוואט) בניסויי השיט שלה באמצעות קיטור שהופק על ידי 20 דודי Yarrow משולשים עם אש מעורבת עם לחץ עבודה של 17.5 אטמוספירות (1,700 קילופסקל, 260 PSI). המהירות המיועדת הייתה 21 קשר (39 קמ"ש). קיבולת הפחם המקסימלית שלה הייתה 1,700 טון ארוך (1,727 טון) בתוספת 500 טון ארוך (510 טון) מזוט, מה שנתן לה טווח של 1,640 מיילים ימיים (3,040 ק"מ) במהירות מרבית. כל הכוח החשמלי שלה הופק על ידי שלושה גנרטורים טורבו ראשיים של קרטיס 360 קילוואט (480 כ"ס) ושתי יחידות עזר של 200 קילוואט (270 כ"ס).
החימוש העיקרי שלה היה מורכב מתריסר תותחי אובוכובסקי מודל 1907 בקוטר 12 אינץ', המורכבים בארבעה צריחי תותחים משולשים שפוזרו לאורכה של הספינה. החימוש המשני שלה כלל עשרים תותחים בקוטר 130 מ"מ B7 מודל 1913 שהותקנו בעמדות משוריינות. הם היו מסודרים בשתי קבוצות, שישה תותחים לכל צד מהצריח הקדמי לארובה האחורית והארבעה הנותרים התקבצו סביב הצריח האחורי. היו לה ארבעה תותחי נ"מ בקוטר 75 מילימטר (3 אינץ'), אחד מותקן על גג של כל צריח. ארבעה צינורות טורפדו שקועים בגודל 17.7 אינץ' (450 מ"מ) נישאו, שני צינורות על כל צד רוחב מאחורי המחסן הקדמי.
היסטוריית שירות
אימפרטריצה מריה, על שם הצארינה מריה פיודורובנה,[1] אמו של הצאר ניקולאי השני, נבנתה על ידי מספנת רוסוד בניקולאייב, האימפריה הרוסית. שדרתה הונחה ב-30 באוקטובר 1911 יחד עם ספינות האחות שלה אימפרטור אלכסנדר השלישי ואימפרטריצה יקטרינה וליקאיה, אך זה היה רק אירוע טקסי שכן התכנון עדיין לא סוכם ולא נחתם החוזה. היא הושקה ב-19 באוקטובר 1913 והגיעה לסבסטופול ב-13 ביולי 1915, שם היא השלימה את ההצטיידות שלה במהלך החודשים הבאים וערכה ניסויים ימיים. ב-1 באוקטובר היא סיפקה חיפוי לאוניות המערכה הפרה-דרדנוט של צי הים השחור כשהם הפגיזו מטרות בקוזלו, זונגולדאק ו-Karadeniz Ereğli. היא עשתה את אותו הדבר כשספינות קרב ישנות יותר הפגיזו מטרות בבולגריה ב-20–22 באוקטובר ולאחר מכן בווארנה עצמה ב-27 באוקטובר. הסיירת הקלה מידילי נמלטה בקושי מקרב עם האימפרטריצה מריה ב-4 באפריל 1916, מכיוון שאוניית המערכה פספסה אותה בקושי מספר פעמים לפני שהספיקה להתנתק. שלושה חודשים לאחר מכן גם אימפרטריצה מריה וגם אימפרטריצה יקטרינה וליקאיה, שהוזעקה על ידי שידורי רדיו יורטו, יצאו למשימה מסבסטופול בניסיון ליירט את סיירת המערכה הגרמנית לשעבר יעבוז כשחזרה מהפגזה על נמל טואפסה הרוסי ב-4 ביולי. היעבוז התחמקה צפונה ונמנעה מהרוסים על ידי הפלגה במקביל לקו החוף הבולגרי בחזרה לבוספורוס. המידילי מיקשה את הנמל של נובורוסיסק ב-21 ביולי, אך הרוסים, שהוזעקו שוב על ידי יירוט רדיו, ניסו ללכוד אותה בדרכה חזרה. מידילי פותתה להיכנס לטווח התותחים של אימפרטריצה מריה למחרת כשהסיירת רדפה אחרי המשחתת הרוסית שסטליבי, אך היא הצליחה להימלט עם נזק מרסיסים בלבד.
בבוקר 20 באוקטובר 1916, התגלתה שריפה במחסן אבקת השרפה הקדמי של האימפאטריצה מריה כשהיא עוגנת בסבסטופול, אך היא התפוצצה לפני שניתן היה לעשות מאמצים כלשהם להילחם בשריפה. מלחים בראשות המהנדס-מכונאי המידשיפמן איגנטייב, לעומת זאת, הצליחו להציף את מחסן הפגזים הקדמי לפני הפיצוץ במחיר חייהם. פעולתם מנעה כנראה פיצוץ קטסטרופלי וכל המחסנים האחרים הוצפו כאמצעי זהירות. כארבעים דקות לאחר הפיצוץ הראשון, אירע פיצוץ שני בקרבת תא הטורפדו שהרס את המחיצה האטומה למים של שאר המחיצות הקדמיות. האונייה החלה לשקוע בחרטום ונטתה ימינה. היא התהפכה כמה דקות לאחר מכן ולקחה איתה 228 מלחים. החקירה שלאחר מכן קבעה כי הפיצוץ היה ככל הנראה תוצאה של בעירה ספונטנית של חומר ההנעה המבוסס על ניטרוצלולוזה בעת פירוקו.
לאחר פעולת חילוץ מורכבת, הספינה הוצפה בסופו של דבר מחדש ב-18 במאי 1918 ועברה לרציף הצפוני של סבסטופול ב-31 במאי, כשהיא עדיין הפוכה. הכאוס של המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים מנעו עבודות תיקון נוספות, אף על פי שתותחי ה-130 מ"מ שלה הוסרו. עד 1923, תמוכות העץ שתמכו אותה במקומה נרקבו. היא צפה החוצה וקורקעה במים רדודים בשנת 1923. היא אושרה לגריטה ביוני 1925 והוצאה מהרשומות באופן רשמי ב-21 בנובמבר 1925, אף על פי שהעבודה החלה רק ב-1926 כשהיא הוצפה מחדש והועברה חזרה לרציף היבש. צריחי התותחים שלה, שנפלו מהספינה כשהתהפכה, נמשו מאוחר יותר. שניים מהם שימשו כסוללת הגנת החוף ה-30 שהגנה על העיר במהלך המצור על סבסטופול במלחמת העולם השנייה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
37141680אימפרטריצה מריה (אוניית מערכה, 1913)