אידה גרהרדי

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אמן ריקה.

אידה גרהרדי (גרמנית: Ida Gerhardi‏; 2 באוגוסט 1862 - 29 ביוני 1927) הייתה ציירת המודרניזם הקלאסי. בין השנים 1891–1913 היא שהתה בעיקר בפריז. רבות מיצירותיה נוצרו במהלך תקופה זו.

חיים

אידה גרהרדי נולדה בהאגן כבתם של הרופא אוגוסט גרהרדי (1831–1869) ומתילדה (1840–1917), לבית דיקמן. ^[1] לאחר מותו המוקדם של האב בשנת 1869, עברה המשפחה להתגורר אצל קרובי משפחה בדטמולד, שם למדה האמנית בבית הספר התיכון לבנות. בגיל 28 היא הצליחה לממש את רצונה ללמוד ציור. תחילה למדה בשנת 1890 באקדמיה לנשים של התאחדות האמנים במינכן, בעיקר אצל ציירת הנוף טינה בלאו.

בשנת 1891 נסעה לפריז, שם למדה בשנים שלאחר מכן באקדמיה קולארוסי, בית ספר פרטי שהיה פופולרי במיוחד בקרב נשים צעירות וסטודנטים זרים, מכיוון שהאקדמיה הממלכתית הייתה קשה לגישה עבורן. היא הייתה ידידה קרובה עם הציירת ילקה רוזן ובעלה לעתיד, המלחין פרדריק דיליוס, שלהופעותיו המוזיקליות היא ניהלה קמפיין בגרמניה. מאז שנת 1900 הייתה בקשר עם הפסל אוגוסט רודן וקצת אחר כך הצטרפה לחוג האמנים בבית הקפה דו דום שבמונפרנס. היא נחשבת בין הציירים של פריז. בגרמניה היא טיפחה חברות האמנים קתה קולוויץ, אוטיליה רדרשטיין, מריה סלבונה, פרידריך אהלרס-הרמן, פרנץ נלקן וכן עם אספני האמנות והיסטוריוני האמנות וילהלם אודה, אוטו אקרמן ולטר קייסבאך.

גרהרדי הייתה מעורבת בתיווך של יצירות אמנות, מכירתן וארגון תערוכות. היא הציגה את מייסד מוזיאון האגן קרל ארנסט אוסטהאוס בפני רודין ואריסטיד מייול ותיווכה ברכישות למוזיאון שלו בהאגן, מוזיאון אוסטהאוס הנוכחי. בשנת 1907 ארגנה תערוכה של אמנות צרפתית בברלין ובשנת 1910 תערוכה של אמנות גרמנית בפריז. היא נסעה ללייפציג, ברלין, ויימאר והאגן לצורך חינוך אמנות ודיוקנאות.

אידה גרהרדי הייתה חברה באיגוד האמנים הגרמני. היא יוצגה עם עבודותיה בתערוכות בפריז בסלון דה הבינלאומי לאמנויות יפות (1910) [5], בסלון דה אינדפנדנטס ובגרמניה בזצסיון הברלינאי ובזצסיון במינכן.^[2]

מסיבות בריאותיות היא נאלצה לוותר על הסטודיו שלה בפריז בשנת 1913 ומאז ואילך התגוררה בלודנשייד בבית המשפחה.

לאחר מותה בשנת 1927, היא נקברה בקבר המשפחתי בדטמולד. מועצת העיר דטמולד הכריזה על קברה בבית העלמין הישן כקבר של כבוד בשנת 2013.

היא השאירה מכתבים שפורסמו לראשונה על ידי אנגרט ריטמן בשנת 1993.

יצירה

בתחילה התרכזה אידה גרהרדי בציור נוף, שהיה קרוב לסגנון בית הספר ברביזון, שהיה כבר אימפרסיוניסטי בלכידת האור והאווירה. ואז היא התמחתה יותר ויותר בפורטרטים. בתחילה היא ציירה באופן מסורתי בצבעים כהים ומאופקים, אך כבר בשנת 1896 לוח הצבעים התבהר, הצביעה נעשתה בהירה יותר.

דיוקנאותיהם של חבריה האמנים כמו המוזיקאים ארתור ניקיש (1899), פרדריק דיליוס (1912) ופרוקיו בוסוני או הצייר כריסטיאן רולפס (1906) וכן מייסד המוזיאון קרל ארנסט אוסטהאוס ( 1903).

עם דיוקנאות עצמיים מכל תקופת היצירה, היא תיעדה את מצבה ואת מעמדה החברתי כאישה באמנות.

משמעותיות הן תמונותיה ממקומות הבילוי הפריזיים כמו "בל בולייר", בה ביקרה בין השנים 1903–1905, בין השאר יחד עם קתה קולוויץ. רישומים רבים נוצרו שם כבסיס לעבודותיה. ישנן בעיקר סצינות ריקוד באולמות מוארים, אך גם רפרודוקציות של פאבים קודרים. היא כמעט לא הורשתה לבקר במקומות כמו הפאבים שציירה. גרהרדי הייתה אפוא חלוצה בתולדות האמנות - אף אישה לפניה לא ציירה נושא זה. ^[3]

בשנת 1905 אידה גרהרדי ציירה תמונות שונות של הים בביאריץ. בנוסף לדיוקנאות, ציירה גם נופי עיר, תמונות ז'אנר וטבע דומם, במיוחד בתקופה המאוחרת. בסביבות 1900.

למרות נטיותיה להפשטה, היא תמיד נותרה מחויבת לאובייקט ואפיון האנשים נותר עקרון מרכזי בעבודותיה.