אידה ברונלי-לנטי
| לידה |
1920 מונסליצ'ה |
|---|---|
| פטירה |
2008 (בגיל 88 בערך) טורינו |
| מדינה | איטליה |
| מקצוע | אומנת |
| מידע חסיד אומות העולם | |
| סטטוס היסטורי | שרדה את המלחמה |
| מקום ההצלה |
קסטיליון פיורנטינו, טוסקנה, איטליה מונסליצ'ה, ונטו, איטליה |
| אופן ההצלה | הסתרה, סידור מקלט |
| תאריך הכרה | 24 בפברואר 1993 |
| מקום ההכרה | יד ושם |
| יוזם ההכרה | צבי ינאי ואתי פולק |
| אופן הנצחה | קיר הכבוד |
| מספר היהודים שהציל | 3 |
| קישורים חיצוניים | |
| יד ושם | אידה ברונלי-לנטי |
אידה ברונלי-לנטי (באיטלקית: Ida Brunelli, 1920 מונסליצ'ה - 2008 טורינו) הייתה חסידת אומות עולם איטלקית.
במהלך מלחמת העולם השנייה, עבדה כאומנת במשפחה יהודית מתבוללת בשם טוט בעיר קסטיליון פיורנטינו (אנ'), בנפת ארצו בטוסקנה. היא הצילה שלושה מילדי המשפחה, בגילאים 9, 12 ו-13, שהיו כבר יתומים בזמן השואה. אחד הילדים היה צבי ינאי, לשעבר מנכ"ל משרד המדע והטכנולוגיה, אז סנדרו טוט.[1]
להוריה של ברונלי, מדלנה ברונלו וברנרדי ג'ובני, היו שישה ילדים: ג'וזפה, מריה, גוידו, צ'זרינה, ג'ובני ואידה. כולם נולדו במונסליצ'ה.
רקע על משפחת טוט
אם המשפחה, יוצי גלמבוש, אשר הייתה יהודייה, התיידדה בגיל 17 עם קלמן טוֹט שהיה בן 36, זמר הונגרי נוצרי, בשנת 1929 בהונגריה. הם חיו כאמנים נודדים ועברו מעיר לעיר ברחבי איטליה. גלמבוש הופיעה כרקדנית וטוט הופיע כזמר. בשנת 1930 החליטו להישאר באיטליה, ובין השנים 1931 ל-1935 נולדו להם ארבעה ילדים על אף שמעולם לא נישאו - שתי בנות, פיורנצה וליזטה, ושני בנים רומולו וסנדרו. בגלל אופי עבודתם כאמנים נודדים, ארבעת הילדים גדלו בשנים הראשונות לחייהם בבתי אומנה שהיו פזורים ברחבי איטליה. פיורנצה, ליזטה וסנדרו חזרו לחיות עם הוריהם, אך הבן רומולו לא שב, והמשפחה האומנת טענה שנפטר.[2][3]
לאחר אכיפת חוקי הגזע באיטליה שנת 1938, הודיעו השלטונות האיטלקים לתושבים הזרים שעליהם לעזוב את איטליה. לכן, האב קלמן, שלא הייתה לו אזרחות איטלקית נאלץ לעזוב בינואר 1941. הוא נסע להונגריה. חי תחילה אצל אמו ואחר כך בבתי מלון וניסה להתפרנס ממתן הרצאות. בשנת 1942, בשל מצבו הבריאותי הרעוע, אושפז בבית חולים, ושם מת תוך מספר חודשים. האם יוצי נותרה באיטליה עם שלושה מילדיה סנדרו (לימים – צבי ינאי), אחותו, פיורנצה (לימים - יהודית אדלר) וליזֶטה (לימים - מרים טוט). המשפחה המשיכה להתגורר בקסטיליון פיורנטינו, אך ללא מקור פרנסה וללא רישיון עבודה. האם, שלמזלה ידעה את השפה הגרמנית, קיבלה עבודה כמתורגמנית במטה הוורמאכט של עיר המחוז, ארצו. לאחר הפלישה הגרמנית לאיטליה בסוף 1943, התחילו הפצצות כבדות על קסטיליון פיורנטינו מצד בעלות הברית. בית הספר שבו למדו הילדים ספג פגיעה קשה. תלמידים רבים נהרגו ובית ספר נסגר. בנוסף, חלתה האם באנגינה פקטוריס, מחלה שממנה לא החלימה ונפטרה בינואר 1944. הילדים נותרו יתומים, וללא משפחה בעיר.[4][5]
עבודתה של ברונלי-לנטי כאומנת במשפחת טוט
ברונלי-לנטי הייתה נערה בת 15 שהחלה לעבוד ב-1935 אצל משפחת טוט כעוזרת בית ואומנת של שתי הבנות, שהיו בנות ארבע ושלוש, ולאחר שלוש שנים הצטרף גם סנדרו, שהיה כבר בן שלוש וחזר ממשפחת אומנה בעיר פראטו.
במהרה נוצר קשר יוצא דופן בין הילדים לבינה, שהייתה בעצמה נערה צעירה, אך זוג ההורים לא סיפר לה שהאם והילדים יהודים. ב-1942 הוטבלו הילדים לנצרות הקתולית. כשהייתה על ערש דווי ב-1944, גילתה האם יוצי את סוד מוצאה, וחשפה בפני ברונלי-לנטי את העובדה שהילדים הם יהודים. הכסף שהותירה אחריה אם המשפחה הסתכם בכמה אלפי לירטות, סכום שהספיק בקושי למחיה של כמה ימים.[6]
הצלת ילדי המשפחה בזמן מלחמת העולם השנייה
לאחר מות אם המשפחה, אספה ברונלי-לנטי את כל החפצים והמסמכים של המשפחה, שהיו נראים לה חשובים, הכניסה אותם לתוך ארגז וקברה אותו מתחת לבית המשפחה. לימים, רבים מהמכתבים שהיו בארגז שימשו את סנדרו-צבי ינאי לכתוב את ספרו "שלך סנדרו", בו הוא סיפר את סיפורו המשפחתי.
ללא השכלה, מקצוע ועבודה, לקחה על עצמה ברונלי-לנטי את האחריות על שלושת הילדים. למרות האיומים, ההטרדות וקשיי הפרנסה סירבה אידה לנטוש את שלושת הילדים היתומים והפכה להיות להם כאם. היא לקחה על עצמה אחריות גדולה, בעוד הייתה צריכה להגן, לשמור ולהסתיר את הילדים מפני הגרמנים. היא החליטה לנסוע איתם לבית אמה שבמונסליצ'ה, שם היא הציגה אותם כפליטים הונגרים על מנת שאיש לא ידע שהם יהודים. אך לפני שהיא הספיקה לברוח, קצין גרמני (מעסיקה לשעבר של האם יוצי) אמר לה שהוא רוצה לאמץ את הילדים, והיא סירבה. לאחר כמה חודשים בבית אימה, החליטה האם, שהיא לא רוצה יותר שהילדים יתגוררו בביתה וגרשה את שלושת הילדים.[7]
לאחר גירוש הילדים מבית אימה, פנתה ברונלי-לנטי אל ראש העירייה בבקשת עזרה, וגילתה לו שהילדים יהודים. למזלה, אשת ראש העיר גם היא הייתה יהודיה, מה שמנע את דליפת הסוד, וסייע לשלבם במוסדות כילדים יתומים. בכל התקופה שהילדים היו שם ועד לסוף המלחמה היא שמרה על קשר רציף באהבה באחריות ובמסירות. היא הציגה את עצמה כאפוטרופוס של הילדים, היא ביקרה אותם באופן סדיר בכל יום ראשון עד לסיום המלחמה. לאחר המלחמה, נעזרה שוב בראש העיר על מנת ליצור קשר עם חיילי הבריגדה היהודית שחיפשו ילדים יתומים באיטליה.[8][9]
בחודש יוני 1945 החלה לעבור עם הילדים בין מחנות צבאיים שונים, כדי למצוא חיילים יהודיים שייקחו אותם איתם או על אוניית מעפילים לארץ ישראל. היא הגיעה למחנה צבאי בסנטה קולומבה כאשר היא אוחזת בידיה את שלושת הילדים וסיפרה כי הם ילדים יהודים. למרות זאת, היא היססה להשאיר את הילדים עם החיילים היהודים במחנה. היא רצתה לוודא שיגיעו בשלום אל הספינה שתיקח אותם לארץ ישראל. לכן, עברה אידה ממחנה למחנה במשך חודש ימים ורק כאשר הגיעו לרומא הייתה בטוחה שהילדים בידיים טובות מסרה אותם לידי חיליים יהודים. הילדים קיבלו אישורי עלייה לעליה, וביוני 1945 הפליגו הילדים מנאפולי באנייה "מטאורה" לישראל.[10]
הילדים שהצילה לאחר עלייתם לארץ ישראל
לאחר העלייה של הילדים לארץ ישראל, ולאחר שנפרדו מברונלי-לנטי, הם פגשו את דודם, שאול אח של האם יוצי, שגר בנהרייה, ועברו לגור בקיבוץ רמת דוד. הילדים קיבלו שמות עבריים - אלסנדרו הפך לצבי, וליזטה הפכה ליהודית. היא כתבה לדוד מכתב בפברואר 1946 בו היא סיפרה על עבודתה וחייה לצד אחותו, על הדאגה והטיפול בילדים והיא ביקשה ממנו להעניק להם את מלא חיבתו. הילדים אומצו על ידי משפחות בקיבוץ, ובחגים הראשונים, הילדים לא הבינו את משמעותם ואת העובדה שהם יהודים, כיוון שגדלו בתור נוצרים קתולים. את חג חנוכה הראשון חגגו בתור נוצרים, הביאו עץ אשוח ומתחתיו הניחו נרות והחליפו מתנות. לאט לאט הילדים הבינו שהם יהודים, ואף הפכו לציונים. בגיל 11 עבר צבי ברית מילה.[5]
צבי ינאי תיאר במכתביו האישיים את מסירותה של ברונלי-לנטי, וחשב שהיא צריכה לזכות להוקרה לא רק על רקע גילה הצעיר, דלותה, המצוקה הקשה של ימי המלחמה וחוסר ניסיונה, אלא גם על יסוד הקורבן האישי שהקריבה והסכנות שלקחה על עצמה באימוץ שלושה ילדים יהודים במדינה שהייתה נתונה לשלטון פשיסטי ונאצי.
חייה של ברונלי-לנטי לאחר המלחמה
אידה חיה בצניעות, התחתנה בגיל מאוחר עם ג'ינו לנטי, פועל במפעל "פיאט" בטורינו, ולזוג לא היו ילדים, בשל גילה המתקדם. היא ובעלה חיו במשך כל השנים ממשכורתו הצנועה, בדירת חדר קטנטונת, בה היא הוסיפה להתגורר גם אחרי מותו. עם השנים אידה הפכה להיות האם הרוחנית של כל אלו שהיו גרים קרוב אליה. בשנת 2008 נפטרה בטורינו בגיל 88.
הכרה והנצחה
ב-24 בפברואר 1993 הכיר "יד ושם" באידה ברונלי-לנטי כ"חסידת אומות עולם". בשנת 1998 הביאה המשלחת הדיפלומטית הישראלית במילאנו את אידה לישראל, כחלק ממשלחת שמנתה 50 חסידי אומות עולם, בני ארצות שונות, שהוזמנו לחגיגות יובל החמישים להקמתה של מדינת ישראל. בנוסף, הונצחה בקיר הכבוד שבגן "חסידי אומות העולם" ב"יד ושם". בעיר פדובה נטעו לכבודה עץ בגן "חסידי אומות עולם".[11][12] בעיר מונסליצ'ה בה נולדה אידה כיבד ראש העיר את גבורתה והזמין פסל שמציין את סיפורה של אידה ושלושת הילדים. הפסל נמצא בגן שליד בית העירייה.
ראו גם
לקריאה נוספת
שלך, סנדרו, צבי ינאי, כתר, 2005.
קישורים חיצוניים
Testimony of Righteous Among the Nations Ida Brunelli-Lenti from Italy, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 8:41)
הערות שוליים
- ^ Yad Vashem-The Righteous Among The Nations
- ^ שלך סנדרו, כתר, 2005, עמ' 15,30,41
- ^ Ida Lenti Brunelli - Comune di Padova, www.padovanet.it (באנגלית)
- ^ ההישרדות של הילד צבי ינאי בתקופת השואה באיטליה | ילדים בשואה, באתר www.children-holocaust2.co.il
- ^ 5.0 5.1 "אחי, איפה אתה?". mako. 2007-01-11. נבדק ב-2018-03-18.
- ^ Yad Vashem (2011-01-11), Testimony of Righteous Among the Nations Ida Brunelli-Lenti from Italy, נבדק ב-2018-03-19
- ^ אידה בְּרוּנֶלי-לֶנטי | www.yadvashem.org, באתר www.yadvashem.org
- ^ עדותו של שלמה רוביץ, חייל הבריגדה | www.yadvashem.org, באתר www.yadvashem.org
- ^ סיפור יצירת הקשר בין הבריגדה לבין צבי ואחיותיו, באתר יד ושם
- ^ Yad Vashem (2011-01-11), Testimony of Righteous Among the Nations Ida Brunelli-Lenti from Italy, נבדק ב-2018-02-01
- ^ חנוכתו של גן חסידי אומות העולם | אבני דרך | מפעל ההכרה בחסידי אומות העולם, באתר www.yadvashem.org
- ^ "PADOVA Giardino dei Giusti - Giorgio Perlasca". Giorgio Perlasca (באיטלקית). נבדק ב-2018-03-19.
31894762אידה ברונלי-לנטי