אחשביה
בהלכה, אחשביה (תרגום לעברית: החשיבו) הוא מושג בשפה הארמית שמשמעותו היא: נתן לו חשיבות. מובנו ההלכתי של הכלל הוא שכאשר ישנו דבר חסר חשיבות, שעל ידי מעשה מסוים הוענקה לו חשיבות - חוזר מעמדו להיות כדבר חשוב. דוגמה לדבר היא מאכל שנפסל מאכילת אדם, שמן התורה אינו אסור, אם בכל זאת יאכלוהו בפני עצמו, יעבור האוכלו על איסור מדברי חכמים הואיל והוכיח שהוא חשוב בעיניו.
מקור המושג
המושג 'אחשביה' נזכר מספר פעמים בתלמוד הבבלי כנימוק להחמרה על אדם מסוים שגילה בדעתו שדברים שאחרים אינם מייחסים להם חשיבות, ובהתאם לכך דינם קל יותר, חשובים בעיניו, ועל כן דינו לגביהם חמור יותר.
דוגמה לדין זה מובאת בתלמוד הבבלי במסכת שבת, שם מבואר שעל אף שרוב העולם לא היו נוהגים לסחוט רימונים לשם שתיית המשקה המופק מהם, ועל כן אם סחטו אותם בשבת לא עברו על מלאכת דש, משפחת בית מנשיא כן היו נוהגים לסוחטם, וכיוון שהוכיחו שסחיטת רימונים חשובה בעיניהם, אם יעשו כן בשבת יעברו על איסור זה ויתחייבו בקרבן:
של בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים. אמר רב נחמן: הלכה כשל בית מנשיא בר מנחם. אמר ליה רבא לרב נחמן... מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא? [האם בית מנשיא הם רוב העולם?] ... בטלה דעתו אצל כל אדם!
אלא, היינו טעמא, כדרב חסדא; דאמר רב חסדא: תרדין שסחטן ונתנן במקוה - פוסלין את המקוה בשינוי מראה. והא לאו בני סחיטה נינהו! אלא מאי אית לך למימר - כיון דאחשבינהו הוה להו משקה, הכא נמי, כיון דאחשבינהו - הוה להו משקה [כיוון שבני מנשיא החשיבו את סחיטת הרימונים - עבורם המשקה היוצא מהם נחשב למשקה המחייב את הסוחטו במלאכת דש]— תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמ"ד עמוד ב'
חצי שיעור
באיסורים רבים בתורה ישנו שיעור מינימלי הנדרש להחלת חיוב העונש הקצוב עליהם בתורה.
כך למשל, המוציא דבר בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים עובר באיסור תורה, וחייב להביא קרבן חטאת אם עשה כן בשגגה. אך רק אם הוציא שיעור בעל חשיבות מינימלית. אמנם אם אדם גילה דעתו שהוא מחשיב גם פחות שיעור החיוב - יתחייב בהוצאת הדבר שהחשיב, אף אם לא היה זה אלא כלשהו.
המצניע [זרע] לזרע [לזריעה] ולדוגמא [להראות דוגמה] ולרפואה [לשימוש רפואי] והוציאו בשבת - חייב בכל שהוא, וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו.
'המצניע בכל שהוא - דהא אחשביה' (רש"י)— תלמוד בבלי מסכת שבת דף צ' עמוד ב', ורש"י שם
נפסל מאכילת אדם
ערך מורחב – נותן טעם לפגם
מאכל שנפסל מאכילת אדם, נחלקו התנאים רבי מאיר ורבי שמעון אם מותר לאוכלו או אסור.[1] הראשונים נחלקו אם הלכה כרבי מאיר ואסור, או כרבי שמעון ומותר.
אמנם מוסכם באחרונים שעל אף שלדעת רבי שמעון אין איסור תורה במאכל שנפסל, ובפועל גם לדעת רבי מאיר אין איסור תורה לאכול מאכל שנפסל משום שזו אכילה שלא כדרך הנאתו, מכל מקום ישנו איסור מדברי חכמים לאכול מאכל זה בפני עצמו, כי באכילה זו האוכל מראה שהוא מחשיב את האיסור למאכל.[2]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ע"ה עמוד ב', ועוד.
- ^ שו"ת נודע ביהודה קמא סימן כ"ו, ועוד.
26266208אחשביה