אזהרת שוליים

אזהרת שוליים. איך נתנו לשנאה ולקיצונים לפרק אותנו (ואיך נבנה חזרה)

עטיפת הספר
מידע כללי
מאת	עירן הלפרין
שפת המקור	עברית
סוגה	עיון
הוצאה
הוצאה	כנרת זמורה
תאריך הוצאה	19 במרץ 2024
מספר עמודים	315
קישורים חיצוניים
מסת"ב	מסת"ב 978-965-566-000-0

אזהרת שוליים. איך נתנו לשנאה ולקיצונים לפרק אותנו (ואיך נבנה חזרה) הוא ספר שנכתב על ידי עירן הלפרין, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית, והתפרסם במרץ 2024 בהוצאת כנרת זמורה. הספר עוסק בשנאה בין קבוצות חברתיות וזהותיות בתוך החברה הישראלית. הספר חוקר את שורשי השנאה ואת המנגנונים שמאפשרים ומעודדים אותה, תוך התבססות על עשרות מחקרים. הספר מפענח מגמות עכשוויות שמחזקות אותה ומראה כיצד ניתן להתמודד עם ההקצנה והשנאה בחברה הישראלית.

תוכן

שנאה אישית ובין קבוצתית

השנאה היא רגש שלילי קיצוני שמופיע כשמפרשים את פעולת האדם או הקבוצה האחרת כסותרת את רצונותינו וצרכינו וכקשורה לטבע הבסיסי של האדם או הקבוצה. השנאה יוצרת הבחנה מוחלטת בין קבוצת ההשתייכות לבין קבוצת האחר ומובילה לתפיסתו כלא מוסרי, רוצה להרע, לא אנושי ולא יכול להשתנות. היא מובילה לעמדות לא סובלניות. האדם או הקבוצה השונאת, ישאפו מתוך תחושת חולשה, להיפטר או להשמיד את מושא השנאה. שנאה כלפי האחר מאפשרת להצדיק פגיעה בו באופן המספק הגנה מוסרית שמובילה לשימור רמת רווחה נפשית סבירה.

תהליך ההמרה של שנאה מאישית לקולקטיבית הוא מהיר. כפרט בקבוצה שונאת מצופה מהאדם לשנוא, והוא מזדהה עם הרגש המקובל בה ומושפע מרגשות שאר חבריה. השנאה הקבוצתית משרתת אינטרסים של שחקני מפתח בחברה, כי היא מסמנת אובייקט שלילי ומלכדת סביב הלחימה בו. השנאה הקבוצתית מאפשרת לגיטימציה, תחושה של היות חלק מהמון, ומאפשרת להתגבר על חסמים מוסריים. כתוצאה מכך השנאה בקבוצה גוברת במהלך הזמן.

השנאה הבין-קבוצתית מפרקת חברות מבפנים ומחלישה אותן כך שיתקשו להתמודד עם סכנות פנימיות וחיצוניות. בהשפעת השנאה נפגעת משמעותית יכולתן של קבוצות בחברה לפעול בשיתוף פעולה, ונפגעת יכולתה לחוש מוסרית. השנאה אינה מאפשרת שיח, היכרות ושינוי, אלא היא מחזקת הסתגרות, שיתוק וקיבעון בחברה. היא אינה מאפשרת קבלת החלטות בנושאים מרכזיים, ומפנה אנרגיה חברתית מרכזית מכיוונים בונים להרסניים.

תהליכי שנאה והקצנה בישראל

השנאה היא מנוע מרכזי של חלק גדול מתהליכי ההקצנה והפירוק של החברה הישראלית. בישראל של העשורים האחרונים, הקיצוניות והשנאה לאחר הפכו יותר נורמטיבית ויותר בולטות בהשוואה לתקופות מוקדמות יותר. קיימת הימנעות והתעלמות ממגמה זו שכן הכרה בה עלולה לאיים על תפיסה עצמית חיובית. בישראל אין ניסיון משמעותי להתמודד עם מגמות ההקצנה והתגברות השנאה בין קבוצות.

בחברות דמוקרטיות קיים מתח בין הנטייה המושרשת של אנשים להתכנס בתוך קבוצות הזהות שלהם, להאדיר אותן ולהפחית בערך קבוצות אחרות, ובין מנגנונים חברתיים, ערכיים ורגולטוריים שמווסתים נטייה זו. מול כוחות של הקצנה ועוינות ניצבות נורמות של סובלנות, כבוד ושוויון המהוות מולן כוח נגדי. בהיעדר מנגנונים נורמטיביים מווסתים, הדינמיקה הטבעית היא לכיוון הסתגרות, ההקצנה ושנאת האחר. כיוון שזו ברירת המחדל, חברות צריכות לפעול באופן אקטיבי ועקבי כנגד נטייה זו. ואולם בישראל, המנגנונים המווסתים נשחקו מאוד בעשורים האחרונים, וכמעט לא קיים כוח נגדי הפועל כנגד ברירת המחדל של העוינות והשנאה. בהשוואה לחברות אחרות, בישראל מנגנונים המווסתים הנורמטיביים נשחקו במהירות גבוהה. מכוון שברירת המחדל פועלת בישראל בוואקום וללא התנגדות, תהליך ההקצנה בישראל מהיר ביותר.

האופן בו אנשים תופסים את הנורמות המקובלות משפיע על התנהגותם. השינוי בהתנהגות מוביל בתורו לחשיבה על הנושא באופן שיכול להוביל לשינוי בעמדות. הלמידה בנוגע לנורמות המקובלות בחברה בהקשר למידת השנאה או הסובלנות כלפי האחר, נובעת מרמזים שמועברים על ידי מוסדות, על ידי משפיענים חברתיים, ומהאופן בו נתפסת דעת הקהל. בישראל של העשורים האחרונים, המסרים שהציבור מקבל ממוסדות (למשל ממערכת החינוך, חקיקה, וערוצי התקשורת) ומעוגנים חברתיים (למשל תגובה רפה של מנהיגי המיינסטרים לביטויי שנאה וקיצוניות), היא שיש לגיטימציה ציבורית לקיצוניות ולשנאה בין קבוצתית. מועבר מסר גלוי ומסר סמוי בנוגע לנורמות של סובלנות ושוויון, המשאיר את האזרחים בתחושה של דיסוננס. זירת עיצוב הנורמות בתחום הבין-קבוצתי אינה מאוזנת, וכוח המרכיבים המקצינים גדול בה מכוחם של השואפים לסובלנות ומתינות. קיימת שחיקה מתמשכת ביכולת וברצון של החברה בישראל להציג נורמות ברורות של סובלנות, שאמורות לאזן את ברירת המחדל של תהליכי הקצנה.

מנועי שנאה והקצנה

קיימים בחברות ארבעה מרכיבים שמזינים זה את זה ומהווים מנועי שנאה והקצנה:

• תהליכים קבוצתיים של העדפת קבוצת הפנים. במקרים רבים העדפה זו מלווה בעוינות כלפי קבוצת החוץ ובהנמכתה. הדבר מאפשר לחברי הקבוצה תפיסה עצמית חיובית.
• הטיות קוגניטיביות מקדמות שנאה: הטיות כמו שנאת ההפסד, ריאליזם נאיבי, הטיית ההומוגניות של קבוצת החוץ, טעות הייחוס הבסיסית, הטיית תת-הסיווג, הטיית האישוש, והפחתה תגובתית. הטיות אלה מובילות לפירוש מצבים באופן מכליל, קשה וקיצוני.
• איום, פחד ותחרות: שנאה ועוינות יופיעו כמעט תמיד על בסיס של תחרות, איום או פגיעות הדדיות בין קבוצות. ככל שהתפיסה הסובייקטיבית של רמת האיום עולה, כך גדל הרצון לפגוע בחברי הקבוצה האחרת. התשתית של תחושות האיום והפחד היא קיומן של תחרות ואיום במציאות; תפיסות מוגזמות שלהן; וצורך בסיסי בוודאות, הגנה ושייכות אשר מסופק על ידי קבוצת השייכות.
• קונפליקט כפלטפורמה מגבירת שנאה: בחברות שחיות בסכסוך אלים ומתמשך מתפתחת חשיבה דיכוטומית ובינארית שיוצרת קרקע פורייה להקצנה ולשנאה בין קבוצתית. כדי לפתח שגרת חיים נורמלית במציאות של סכסוך מתמשך, מתפתחת אמונה מוחלטת בצדקת הדרך, וחלוקה נוקשה לטובים מול רעים. תפיסה נלמדת זו מופנית גם כלפי פנים, ובאה לידי ביטוי בעוינות ושנאה בין קבוצתית. תפיסות והתנהגויות שנלמדות בהקשר לסכסוך, כמו דפוסים אלימים, דה לגיטימציה ודה הומניזציה של האחר, מפעפעות ומופיעות גם בין קבוצות בתוך חברה.

דרכי תיקון

הספר מציע מספר דרכי תיקון למגמה המתוארת:

• האמונה באפשרות של קבוצות חברתיות להשתנות ולהתפתח מהווה את בסיס האפשרות להפחתת השנאה. מסרים המדגישים זיהוי אפשרות לשינוי חיובי נמצאו על פי מחקרים רבים כמפחיתים את רמות השנאה הבין קבוצתית. התקווה שיסודה באמונה באפשרות לשינוי ממתנת שנאה והקצנה.
• שינוי הרמזים על פיהם הציבור לומד מה הנורמות המקובלות יכול לשנות את ההתנהגות לסובלנית ומכילה יותר.
• מחקרים שניתחו תהליכי התמתנות שהתרחשו חברות, הראו שהם התרחשו כשהתקיים שילוב של שינוי חברתי-פוליטי משמעותי, שינוי נורמטיבי רחב, והתערבויות ברמת היחיד והקבוצה.
• הכרה ציבורית בתהליכי ההקצנה והשנאה המתרחשים בישראל, תוך שימור וחיזוק התפיסה העצמית החיובית.
• זיהוי דמויות בעלות פוטנציאל השפעה, ויצירת תשתיות וכלים שיסייעו להם להרחיב את השפעתם.
• דגש על פיתוח סובלנות בין קבוצות תוך קבלת השוני ביניהן ומבלי לטשטש את זהותן. מתן לגיטימציה לשוני ולהזדהות הקבוצתית.
• הצבת קו אדום במקרים בהם ההזדהות הקבוצתית משולבת באלימות, גזענות ואפליה כלפי קבוצות אחרות. אמירה ברורה וחדה וסנקציות מיידיות לכל אקט של שנאה ושל חוסר סובלנות.

מן הביקורת

• העיתונאי עמרי הרצוג מציין כי מטרתו השאפתנית של הספר היא כפולה - לנתח את השנאה האקטואלית ולהבין את המנגנונים הפסיכולוגיים שמפעילים אותה, וכן להציע לה פתרון. הרצוג טוען כי העוצמה הרעיונית של הספר נובעת מכך שהמחבר "חוצה את קו הגבול שבין חוקר אקדמי לאינטלקטואל ציבורי; תפישת העולם שלו אינה נשענת רק על ממצאים ומודלים סטריליים, אלא גם על ניסיון מקצועי ועל קריאה סובייקטיבית של המציאות, שאותה הוא מביע באופן חי, נועז ומלא תשוקה". הרצוג מוסיף ומציין כי באופן מפתיע, הספר מצביע דווקא על ארגונים שוחרי טוב, שחורתים על דגלם אחדות, פיוס ושיקום האמון החברתי, כגון שחרית, פנימה, מעוז או הרבעון הרביעי, ומראה כי באופן פרדוקסלי, תוצאות הפעילות של הארגונים הללו ואחרים הן "לא פחות מהרסניות", ו"גורמות יותר נזק מתועלת" למי שמבקש לקדם נורמות דמוקרטיות של סובלנות ושוויון. "אפופים בכוונות טובות, הם מאפשרים את ההקצנה בחברה הישראלית ואפילו משרתים אותה. במקום להשיב מלחמה שערה, ארגונים ליברליים, והפילנתרופיה שתומכת בהם, עסוקים בפיוס ובזיהוי הטוב המשותף. במקום להילחם על ערכים של סובלנות ושוויון, הם מנסים ליצור הסכמות עם המחנה שתומך בהיררכיה בין קבוצות או בעליונות יהודית. ניסיון החיבוק הפייסני הזה אינו משנה דבר. הוא שומר על הסטטוס קוו. הוא מספק לגיטימציה להשתקת קולות מיעוטים, שבמסגרת מחבקת ונעימה של צו פיוס אינם יכולים לאתגר את נורמות האפליה והשנאה". הרצוג מוסיף ומציין כי העמדה הזאת מובעת באופן שוקק, בהיר וכריזמטי. "הספר עשיר בממצאים ובהמשגות מתחומי הפסיכולוגיה החברתית, שאינה נוטה בדרך כלל להניב מחשבה אינטלקטואלית ביקורתית מסעירה. מודלים שאובחנו במעבדה ומתעדים אופני תפישה ורגש אנושיים זקוקים כאמור להקשר תרבותי, היסטורי או גיאו־פוליטי כדי ליצור פרשנות אקטואלית שמניעה לפעולה. הלפרין אינו נרתע מחציית הגבולות הזאת".

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אזהרת שוליים40525000