רפה
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוח לקוי.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוח לקוי. |
בדקדוק העברי ובספרות המסורה, רָפֶֿה מסמן כמה דברים שונים, שהמשותף להם הוא הגייה "חלשה".
רפה כהיפוכו של הדגש
בניקוד הטברני, קיימת הבחנה בין שתי צורות היגוי לכל אחת מאותיות בג"ד כפ"ת: לכל אחת מאותיות אלו יש הגייה דגושה ("חזקה") והגייה רפה ("חלשה"). כדי לציין זאת, כשאחת מאותיות אלו באה דגושה היא סומנה בנקודה בתוך האות, וכשהיא רפה – בקו מעל האות (על סימן הרפה, ראו עוד בהמשך).
בעברית בת זמננו, נשתמרה ההבחנה רק באותיות ב', כ' ו־פ', בין צורת הגייה סותמת (פוצצת) אשר מסומנת בדגש – /b/, /k/, ו־/p/ – ולבין צורת הגייה חוככת שאינה מסומנת (רפה) – /v/, /x/, ו־/f/. עם זאת, בחלק מעדות ישראל נשתמרה הבחנה בין שתי צורות היגוי גם באותיות ג', ד' ו־ת' (כולן או חלקן), לפחות בתפילה ובברכות.
סימן הרפה
רָפֶה הוא גם שמו של סימן דיאקריטי בכתב העברי שמראהו כמו קו אופקי ישר מעל האות. למשל, האות פ' עם סימן רפה מעליה נראית: פֿ.
הרפה סומן על ידי המסרן, בכתבי יד של המקרא. בתמונה משמאל, האות ת' במילה מוֹת ו־משרת, והאותיות ב' ו־ד' במילה עבד, מסומנות בקו הרפה כדי לציין שהן נהגות בצורתן הרפה (moth, evedh, meshareth). בניקוד העברית בת ימינו לא מקובל לסמן את הרפה: המוסכמה היא שהעדר דגש באות, משמעו סימונה כרפָה.
בעת האחרונה, חלק מהסידורים המודפסים עושים שימוש בסימן הרפה כדי לסמן אות רפה, אך גם במשמעות חדשה, כדי לסמן שווא נע.
ביידיש
בכתיב התקני של יידיש, לפי שיטת ייווא, האותיות ב', כ', פ' ות' שאינן דגושות אמורות להיכתב עם סימן הרפה, אך הכותבים ביידיש אינם תמיד מקפידים על כך וספרים רבים מודפסים ללא רפה או משתמשים בו באופן בלתי־עקבי.
בלאדינו
בלאדינו, בדומה ליידיש, סימן הרפה משנה את ההגיה של האותיות אך הוא פועל מעט שונה מבעברית:
| האות ללא סימן רפה | האות עם סימן רפה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| כתיב | צליל | IPA | כתיב | צליל | IPA |
| ב | (כמו בעברית) | /b/ | בֿ | כמו v באנגלית | /v/ |
| ג | (כמו בעברית) | /g/ | גֿ | כמו j באנגלית | /ʤ/ |
| ד | (כמו בעברית) | /d/ | דֿ | כמו th במילה האנגלית this | /ð/ |
| ז | (כמו בעברית) | /z/ | זֿ | כמו ז' בעברית (ž) | /ʒ/ |
| פ | (כמו בעברית) | /p/ | פֿ | כמו f באנגלית | /f/ |
בשילוב עם כתב רש"י צורתו מעוקלת בדרך כלל ( ◌ﬞ) או קטנה ועגולה עד שנראית כמו נקודה עילית ( ◌ׄ), ובשילוב עם כתב מרובע הרפה מוחלף בגרש (◌׳).
אצל בעלי המסורה
בעלי המסורה והמדקדקים המסורתיים, השתמשו במונח רפה ובסימן הרפה בהקשרים שונים, ולאו דווקא כמונח ייחודי לצורה החוככת של אותיות בג"ד כפ"ת:
סוג ראשון
כאשר אות מאותיות ט"ס שק"ץ נוזלי"ם, ראויה להידגש בדגש חזק - אבל היא אינה נדגשת (בעיקר באותיות המנוקדות בשווא). למשל, על האות נ' בפסוק ”וַיְקַנְאוּ־בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת־הַדָּבָר” (בראשית, ל"ז, י"א), נמסר רפה, לומר שלא כתוב ויקנאו כדין (באות נ' דגושה) בגלל בניין פיעל (כמו במילים וַיְשַׁבְּרוּ, וַיְסַפְּרוּ, וכפי שהפעל קנא בא בדרך־כלל באות נ' דגושה). כדי שיידע הקורא למה מתייחסת הערת המסורה, סומן עיגול חלול מעל האות או המילה שעליה כתב המסרן הערה.[2]
הדוגמה באות י' במילה ויהי בתמונה למעלה, מראה שבמקרים רבים, המסרן רשם את קו הרפה מעל המילה, כשאין בצידה הערת מסורה מפורשת. הערת מסורה תבוא דרך כלל, רק במקרים מיוחדים שעלולים להתבלבל בהם, או כאשר יש מספר מופעים מצומצם של התופעה, שרצו למסור אודותיה.
לעומת זאת, במילים שבאות פעמים רבות במקרא, כגון ויהי, ויקחו, הללויה, לא נדרשו המסרנים להעיר "רפה" בכל פעם ופעם, אף על פי שהן ראויות להידגש בדגש חזק, ופעמים רבות אף לא סימנו רפה מעל האות.
סוג שני
אות מ' שוואית בכל הטיות בנייני המפעל המפועל שכולם רפים.[3] למשל ”הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם” (שמות, ו', כ"ז), ”וְהָיָה בְּכׇל־יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת” (בראשית, ל', מ"א), ”לְדָוִד ׀ בָּרוּךְ ה' ׀ צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה” (תהילים, קמ"ד, א'), ורבים כמותם. לאות מ' זו קראו בעלי המסורה "מ' רפויה".
דווקא נדירה, הערת מסורה רפה על בג"ד כפ"ת במובן זה, של היעדר דגש. לדוגמה, ”הֲלֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר” (שופטים, ח', ב') - ב' רפויה.
סוג שלישי
נמסר רפה על אות ה', במקרים שדרך כלל תבוא מופקת, או שיש חשש שיחשבו שהיא מופקת. בעלי המסורה מסרו "רפה", להבהיר שהאות אינה מופקת (אותיות ה"א המובלטות בדוגמאות להלן אינן מופקות); ויקרא לה נובח, דמי טהרה, ושערה לא הפך לבן וסימניה מיחזקאל: ”כאמה בִּתה” (יחזקאל, ט"ז, מ"ד), ”ולשכה ופתחה” (יחזקאל, מ', ל"ח).[4] במקרים מסוג זה (אות ה' שאינה מופקת), מסרו "רפה" בהערה.
בסוג זה כלול גם סימן רפה באות א' נחה, כגון במילה "לֵאמֹֽר" (כמודגם בתצלום בראש ערך זה מיהושע א, א בכתר ארם צובא).
סוג רביעי
הערות מסורה אשר מוסרות רפה באות גם כשרצו לסמן מיעוט מופעים בניקוד שוואי באותיות שימוש, במקרה שרוב המופעים באים בתנועה. למשל: "ג' רפין", "ו' רפין" וכן הלאה. במקרים אלו, הכוונה היא שאות השימוש (אותיות וכל"ב למשל) באותה מילה, באה במקרא במופע רפה (בשווא), במיעוט מקומות.[5] כמספר הפעמים המצוין בהערה, ורוב המופעים אות השימוש באה בתנועה. במקרה כזה ימסרו את מיעוט המקומות בהערת רפה (למשל בכסף 15 רפין - המילה בכסף כשהאות ב' בשווא מופיעה במקרא 15 פעמים, לעומת ריבוי מקומות שב' השימוש בפתח - וממילא הכף שלאחריה דגושה כי אות השימוש בפתח באה במקום ה' היידוע). דוגמה נוספת; המילה בבהמה. כשאות ב השימוש באה בחיריק ימסר רפה, כי החיריק בא מחמת השוא שאחריו, לעומת זאת במילה בבהמה, בה האות ב' פתוחה במקום ה' היידוע, אז הב' השוואית שלאחריה דגושה. דוגמה נוספת: על האות ו' במילה ויחנו: ”וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם”, נמסר "ל רפה" (=לית רפה = אין רפה), כלומר מדובר על מופע יחידאי, בו מילת ויחנו מופיעה באות ו' רפה (ו' שוואית), וכל שאר המקומות כתוב ויחנו באות ו' פתוחה (למשל כל מופעי ויסעו ויחנו). לעומת זאת על המילה וישובו באותו פסוק, נמסר ח' רפין (= יש שמונה מופעים באות ו' רפה). דוגמה נוספת: על המילה במים (צללו כעפרת במים אדירים - בשירת הים), נמסר "ז' רפין" (קיימים במקרא 7 מופעים של המילה במים, באות ב' שוואית = רפה).
סימן הרפה
אצל בעלי המסורה, לסימן הרפה (קו ישר אופקי מעל האות) היו מספר משמעויות, מלבד המשמעות כסימן הבחן לאות רפה (אינה דגושה בדגש קל):
הרפה שימש את בעלי המסורה גם לסימון אות שאינה נהגית, למשל אם קריאה. בתמונה למעלה, האות א' במילים ויאמר ו־לאמור, מסומנות כרפות. שורש המילה (א.מ.ר.), פותח באות א', וכדי שיידע הקורא שאין מבטאים את האות א', סימן המסרן את קו הרפה מעל האות א' – לומר שמדובר ב־א' נחה (כלומר שיש לומר את המילה בהיגוי lemor ולא le-emor).
בעלי המסורה סימנו ברפה גם כדי לציין היעדר דגש חזק, כשיש מקום לחשוש לטעות. למשל, בתמונה למעלה, במילה הראשונה "ויהי" יש סימן רפה מעל האות י'. כוונת המסרן, היא להבהיר, שהאות י' אינה מודגשת בדגש חזק, אף על פי שהיא באה אחרי ו' ההיפוך. אמנם, דרך כלל, אחרי ו' ההיפוך בא דגש חזק (ונצעק, ותבואנה, וישב), אך האות י' – אם היא מנוקדת בשווא – אינה מקבלת דגש חזק אחרי ו' ההיפוך (אלא אם כן אחרי האות י' מופיעה י' נוספת, כגון במילה "וַיְּיִף"[6]).[7] לכן סימן המסרן את הרפה מעל האות י', כדי להפנות את תשומת לב הקורא לעובדה שהאות י' אינה דגושה, ויש להגות vayhi ולא vayyehi.[8]
הקלדה
כך מקלידים את סימן הרפה במערכות הפעלה שונות:
- Windows ומערכות לינוקס (ת"י 1492 2012): צירוף Right Alt+] (סוגר מרובע ימני)
- macOS: הקלדת האות, ולאחריה המקש \ (מעל מקש ↵ Enter)
- אנדרואיד (מקלדת Gboard): הקשה ארוכה על האות ר
לקריאה נוספת
Gesenius' Hebrew Grammar, §14e (באנגלית)
קישורים חיצוניים
- הדגמת קריאה בתורה לפי כללי ההגייה, בה אפשר לשמוע היטב הגייה רפה באותיות בג"ד כפ"ת
הערות שוליים
- ^ אהרן בן משה בן אשר שמסר וניקד את הכתר, כתב פעמים רבות קו רפה משותף לשתי אותיות. לעיתים משמעות הרפה ביחס לכל אות שונה, וסימן גרפי אחד עשוי לציין שתי משמעויות שונות
- ^ זהו המצב התקני הנכון, אך לעיתים לא הבינו מעתיקי כתב היד את משמעות הערת המסורה, ומהעתקה להעתקה חלו שיבושים. כך יש כתבי יד בהם לעיתים סומן העיגול מעל המילה הלא נכונה. לדוגמה, בפסוק "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" (ויקרא, י"ג, כ"ט, בנוגע להערת המסורה "סימן לא תקיפו", לא היה ברור למעתיק איזה מקף יש להשמיט על פי ההערה.
- ^ למעט זאת תהיה תורת המצורע - וסימנך בדד ישב מחוץ למחנה.
- ^ על ההבדל המוקשה בין ”ושערה לא הפך לבן”, הכתובה באות ה' לא מופקת, ובין המופע שלאחר מכן; ”ושערה הפך לבן”, באות ה' מופקת, נתנו בעלי המסורה שני סימנים מיחזקאל, כדי שיידע הקורא שהמופע הראשון של "ושערה" אינו מופק ואילו השני מופק. סימן כזה נקרא במסורה אפ"ס=אחד פסוק סימן, כלומר: המסרן נותן פסוק שרומז על סדר המופעים. על ההבדל במילה ושערה, מוכרים שני סימנים, כי בעלי המסורה עצמם לא "החליטו" מה הסיבה לאי הופעת מפיק במילה "ושערה" הראשונה. האם המילה ושערה הראשונה שאין בה מפיק, באה במשמעות הראויה לקבל מפיק (השיער שלה), או שהיא באה במשמעות שאינה ראויה לקבל מפיק (שערה בודדת). לכן נתנו שני סימנים, באחד המילה הראשונה לא מופקת, אך ראויה לקבל מפיק (כאימה ביתה), ואילו בפסוק השני שניתן כסימן, המילה הראשונה אינה מופקת ואינה ראויה לקבל מפיק (לשכה ופתחה).
- ^ בעלי המסורה מוסרים תמיד על מיעוט המקומות. על כן, במצב ההפוך, בו הצורה הדגושה באה במיעוט מקומות והרפה ברוב - ימסרו על המיעוט המודגש. למשל, המילה בכוח - בפסוק ”יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ"” - באות ב' בתנועת פתח והאות כ' דגושה - באה במקרא במיעוט מקומות, לעומת רוב המופעים במקרא, שהן בכוח, באות ב' שוואית ואות כ' רפויה. לכן נמסר על המילה "בכח" בפסוק ”יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ” - "ד' דגושים", כלומר: רק בארבעה מקומות במקרא מופיעה המילה בכוח באות ב' פתוחה ואת כ' דגושה.
- ^ כך בכתר ארם צובא, בספר יחזקאל, פרק ל"ו, פסוק י"ז; אך בתנ"ך קורן שם: "וַיִּיף" עם י' ראשונה בחיריק.
- ^ וכן היא אינה מקבלת דגש חזק אחרי אותיות היידוע (ה/ב/כ/ל), אלא אם כן: זו אחת מהמילים ירחמאלי/יְוָנִים/יהודי/יהודים - אם כי לא יְהֻדִיָּה; או שהאות י באה לפני האות ע (יעוצה, יעלים, יעפים, יערים) - עם חריג בודד שהוא המילה יענים.
- ^ ויש שהוגים wayhi – אבל לא wayyehi.
34154893רפה