אדריכלות מונומנטלית

אדריכלות מונומנטלית או מונומנטליזם (באנגלית: Monumentalism ) הוא סגנון אדריכלי שעלה במחצית הראשונה של המאה ה-20 בהשראה וחיבור לקלאסיציזם ולניאו-קלאסיציזם. החוקרים מחלקים את הסגנון הזה לשני זרמים: נאו-בארוק ונאו-קלאסיקה מפושטת. אין לבלבל אדריכלות מונומנטלית עם הביטוי "בנייה מונומנטלית" שמשמעתו באופן כללי בנייה של מבנה גדול ממדים ביחס לסביבתו.

נאו-בארוק

הנאו-בארוק (תחיית הבארוק) סגנון שביקש לחזור למאה ה-18 עם מבנים בעלי פרופורציה (אנ') ענקית, מועטרים באפריזים נאים לאורך חלקם העליון של הקירות החיצוניים. האדריכלות הציבורית של ברית המועצות עם הבניינים השונים של ועדי המפלגה המרכזיים, כמו בלנינגרד ובקייב, היא דוגמה בולטת ליישום סגנון זה. שהחזון הסצנוגרפי של החלל האדריכלי, אמור לחגוג את המשטר, ומשתלט על ההרכב הפלנימטרי של המבנים.

נאו-קלאסיציזם מפושט

נאו-קלאסיציזם מפושט (הנקרא גם סגנון Novecento Italiano) מקושר לתרבות האדריכלית הקלאסית, אך מבהיר את האלמנטים והפרטים האדריכליים שלה, מסיר או מפשט את העיטור. זוהי הארכיטקטורה המועדפת על ידי משטרים טוטליטריים בשל יעילותה החגיגית בסביבה הבנויה, עם הדגשת העידן הרומאי במקרה האיטלקי. התאורטיקן העיקרי שלה היה האדריכל האיטלקי מרצ'לו פיאצ'נטיני שפעל בתקופת איטליה הפשיסטית, פיתח את הקאנונים של הסגנון, ודחה את הרציונליסטים, שניסו ליישב את תפיסת התנועה המודרנית עם ובתוך משטר אוטוריטרי. סגנון זה השפיע גם על פרויקטים של פיתוח אורבני (עיר האוניברסיטה רומא, יורו רומא (אנ')) ועל הריסה ושיקום של מרכזים היסטוריים ( Via della Conciliazione, המרכזים ההיסטוריים של ברשיה וליבורנו). פיאצ'נטיני גם תכנן את בניין ג'נרלי בירושלים^[1].

פיאצ'נטיני פיתח את שני הקאנונים החיוניים של הסגנון: המודרניזציה החיצונית של הסגנון והמבנה הקלאסי של העיצוב האדריכלי, עם:

האלמנטריזציה של הפרטים האדריכליים; קירות חלקים, מרפסות מלאות, מסגרות פחוסות, כותרות מוארות, קשתות יסודיות, עמודים משופעים, שחייבים להזכיר את הים התיכון והעבר של "התקופה הרומית", תוך אימוץ חומרים ספציפיים כמו שיש;
חלל אדריכלי נאו-קלאסי ריק עם תוכניות סימטריות וחסומות, כרכים סגורים, פרופורציות ענקיות, התרוממות רוח של החזון הסצנוגרפי הכולל.

קישורים עם התנועה המודרנית

כמה חוקרים מזהים תכונות של הנאו-קלאסיציזם המפושט אצל אדריכלים של המאה ה-19 והתנועה המודרנית, כמו ביצירותיו האחרונות של אוגוסט פרט (אנ'), שבהן המאפיינים הרבה יותר מפוכחים ומתייחסים איכשהו למסורת הצרפתית הקלאסית, כמו במוזיאון לעבודות ציבוריות שנבנה עבור התערוכה העולמית של פריז (1937). דוגמאות אחרות נמצאות במה שנקרא קלאסיקיזם סקנדינבי ועם כמה מבנים מאת האדריכל השוודי גונאר אספונד (אנ'), אשר עבור חלקם (דוגמת סקוגשירקוגורדן -הקרמטוריום של סטוקהולם - 1940) הוא משיג איזון בין צורות מודרניות ומונומנטליזם בשילוב עם מסורת קלאסית.

כמה מבקרים הולכים אף רחוק יותר, וכוללים במונומנטליזם חלק מהביטויים האדריכליים של התנועה המודרנית, כאשר הם עוסקים בחיפוש אחר סימטריה, קצב מושלם, חזרה וקצב מונומנטלי, כמו ביצירותיו של לודוויג מיס ון דר רוהה, בשבניין סיגראם הוא הביטוי השלם ביותר שלה.