אברהם אשר (איש ציבור)
 |
אברהם אשר (בהולנדית: Abraham Asscher; 1880 –1950) היה איש עסקים ואיש ציבור יהודי-הולנדי, בין מנהיגי היודנראט בהולנד ויושב-ראש הוועדה, עד לפירוקה ב-1943.
בין 1917 ל-1940 היה פעיל פוליטי וייצג את מפלגתו במועצה המחוזית של צפון הולנד. באותה תקופה הוא היה פעיל גם במוסדות יהודיים רבים וחבר בתנועה הציונית. בתגובה על האירועים בגרמניה הקימו אשר וידידו פרופסור דוד כהן את הוועדה לעניינים יהודיים מיוחדים.[1][2]
היסטוריה
לפני מלחמת העולם השנייה אשר היה איש ציבור יהודי בהולנד. אשר היה מבעלי מפעל היהלומים החשוב ביותר באמסטרדם. ב-1932 נבחר ליושב-ראש הוועדה המתמדת של ארגון הקהילות האשכנזיות וליושב -ראש מועצת הקהילה של אמסטרדם, ובכך הפך לאישיות החשובה והייצוגית ביותר ביהדות הולנד.
ב-10 למאי 1940 פלש צבא גרמניה להולנד והכניעו אותה בתוך ימים אחדים. בתוך זמן קצר החלה מסכת הרדיפות החוקיות, הכלכליות והחברתיות של יהודי הולנד. עוד באותו חודש, פנה אשר יחד עם פרופסור דוד כהן לגרמנים והודיעו שהם נציגי יהדות הולנד. מעט אחר כך התברר שיש צורך בגוף אשר ייצג את יהדות הולנד, ארגון גג שיחלוש על כל האגודות.
ב-נובמבר 1940 פוטרו כל הפקידים היהודים בשירות הציבורי. בסוף ינואר 1941 התקיים ברובע היהודי של אמסטרדם מצעד של התנועה הנאצית ההולנדית (נ.ס.ב). היה ידוע שהצועדים יהיו חמושים בסכינים ובנשק קר, ויהודים נערכו לכך וניסו להתגונן. במהלך העימותים, חבר נ.ס.ב בשם סטניסלב קוט נהרג, והיהודים חששו שהדבר יביא לתגובה קשה של השלטונות. פרופסור כהן נקרא אל השלטונות הגרמניים ואולץ לחתום על התחייבות שהיהודים ימסרו את נשקם. הוא חתם, ובכך הודה בעצם שיש ליהודים נשק. ההצהרה התייחסה רק ליהודים שגרו בשכונה של יודנראט.
ב-12 בפברואר 1941 אשר קיבל עליו להקים עם ידידו פרופסור דוד כהן מועצת יהודים לאמסטרדם ובה 17 חברים. היודסה ראט הוקם ואשר וכהן מונו ליושבי ראש משותפים. הם שילבו את המנגנון של הוועדה לעניינים יהודיים מיוחדים של הוועד למען הפליטים יהודים שהם עמדו בראשם כתשתית ארגונית ליודסה ראט.[3]
הקמת היודסה ראט
בעקבות המהומות ברובע היהודי באמסטרדם בפברואר 1941, הורה נציג ה-אס.אס בהולנד על הקמת מועצה יהודית – יודסה ראט. ביודסה ראט היו חברים נכבדי הקהילה ורבנים. בראשית דרכו התבסס היודסה ראט על תרומות, אך בעקבות תהליך האריזציה קיבל היודסה ראט חלק קטן מההון שנגזל מהיהודים כדי לקיים את פעילותו. היודסה ראט היה חייב להציג בפני הגרמנים דו"חות על הוצאת הכספים שהוקצו לו. ליודסה ראט הותר אף לגבות מיסים מהיהודים למימון פעילותו. בראשית הדרך פעלו היודסה ראט והועדה היהודית המתאמת במקביל ובשיתוף פעולה. אך בעקבות חילוקי דעות בין הארגונים ביטלו הגרמנים את הוועדה היהודית המתאמת באוקטובר 1941 .
היודסה ראט הפך לארגון הרשמי של יהודי הולנד והיה אחראי לכל תחומי החיים של היהודים. היודסה ראט חויב לטפל בשורה ארוכה של בעיות ונושאים. ילדים יהודים חויבו ללמוד רק בבתי ספר שהיו בפיקוח היודסה ראט. ילדים לא הורשו לפנות אל פקידי השלטון ההולנדי או הגרמני, אלא באמצעות היודסה ראט. מי שרצה לעבור דירה או לנסוע למקום כלשהו מחוץ לעיר שלו היה חייב לפנות אל יודסה ראט, כך נעשו היהודים תלויים ביודסה ראט.
מתחילת קיומו היה היחס ליודסה ראט גם אהוב וגם שנוא, שכן לצד מילוי הוראות הגרמנים גם ראה והציג את עצמו ואף פעל כמייצג האינטרסים של היהודים, השינוי בתפקידו גרם למהפך עמדת הקהילה היהודית כלפיו. במרץ 1941 סונף הוועד למען פליטים יהודים באופן רשמי ליודסה-ראט בהוראת משטרת הביטחון הנאצית. היודסה-ראט המשיך בפעילותו של ועד הפליטים, כאחראי הרשמי לסיוע לאלפי המהגרים היהודים הגרמנים ברחבי הולנד הכבושה, שחלקם היו עצמאיים וחלקם נמצאו במחנות מיוחדים לפליטים.
בסוף 1941 החליט ארתור זייס-אינקווארט להטיל את הטיפול בכל יהודי הולנד על היודסה-ראט של אמסטרדם מבלי ששונה שמו, אך בלי להעניק לו מעמד משפטי.
בינואר 1942 החלו הנאצים לרכז את יהודי הולנד בשני יעדים: עיר הבירה אמסטרדם ומחנה וסטרבורק ליהודים חסרי נתינות. השלטונות ריכזו בהדרגה יהודים מאזורים שונים בהולנד. בהמשך הקימו הנאצים מחנה סמוך לעיירה ווכט. במרץ 1942 חויבו יהודי הולנד מגיל 6 לתפור לבגדיהם טלאי צהוב. הגרמנים איימו כי יהודי שייתפס ללא טלאי ישלח למחנה הריכוז מאוטהאוזן. הפקודה התקבלה בביקורת גדולה בקרב הציבור ההולנדי, הולנדים אף נשאו את הטלאי במחאה. אולם עם הזמן ועם התגברות הגזירות הלכה המחאה ודעכה. ביוני 1942 נשלחו 2000 יהודים ראשונים לאושוויץ במסווה של "העסקה משטרתית". שילוחם של ילדים וזקנים הבהיר את מטרתו האמיתית של שילוח היהודים. משלב זה החלו משלוחים רצופים של אלפי יהודים דרך המחנה בווסטרבורק לאושוויץ וסוביבור. ה"יודסה ראט" נאלץ לספק כמה שבועות משלוח של אלפי יהודים להשמדה. ב-2 באוקטובר 1942 נערך מבצע ארצי מקיף כדי להחיש את שילוח הקורבנות. כל הגברים במחנות העבודה בכל הולנד הועברו לווסטרבורק ואליהם צורפו משפחותיהם באמסטרדם, בסך-הכל 12,296 נפש. מחנה וסטרבורק לא היה מסוגל לקלוט המון אדם כזה, ובתוך יום השתררו שם תנאים איומים. אך הגרמנים הגדילו את המכסות לרכבות המסיעות מזרחה, והן הקלו את העומס בווסטרבורק בהעבירן בחודש אחד 7,463 יהודים להשמדה.
בספטמבר 1943 נשלחו גם אשר וכהן למחנות במזרח אירופה. ב-20 ביוני 1943 נעשה מצוד בשכונות שבהן גרו יהודים. בשני המצודים יחדיו נעצרו 8,850 יהודים והועברו לווסטרבורק. היודסה ראט המקוטע המשיך לפעול, ואולם, ב-29 בספטמבר 1943 הועברו לווסטרבורק כמעט כול היהודים שנשארו, כ-2000 נפש, וביניהם אשר וכהן. לשני היושבים-ראש נמסר בווסטרבורק שהיודסה ראט חדל להתקיים.[4] [5]
אחרי המלחמה
הן אשר והן כהן שרדו את המלחמה. לאחר תום המלחמה התנהל ויכוח סוער בנוגע לאחריותם של אשר וכהן לשילוח היהודים, והשלטונות ההולנדיים אף עצרו אותם. עם שובם של אנשי היודסה ראט להולנד, הוטחו נגדם האשמות קשות הן בציבור היהודי והן מצד שלטונות הולנד. כהן ואשר נעצרו כדי להעמידם לדין, ואולם, בסופו של דבר לא התקיים המשפט, בין השאר משום שהתברר, יותר ויותר, מה רב חלקם של הגורמים ההולנדיים בפשע נגד היהודים. 'בית דין של כבוד' שהקימו היהודים הרשיע בפסק-דינו את אשר וכהן בחמישה סעיפים: הקמת היודסה ראט עצמו; הוצאת השבועון; ההוראות שניתנו בדבר השילוחים למזרח אירופה; מעורבות בהפצת הטלאי הצהוב: בחירת 7,000 האנשים לשילוח. על-פי פסק הדין היו שני האישים מנועים מלמלא תפקיד של כבוד במוסדות יהודים. בשנת 1950 בוטל פסק-הדין בידי ארגון הקהילות האשכנזיות.[2][3] אשר עצמו לא הכיר בסמכותו של אותו בית דין יהודי, ניתק את קשריו עם הציבור היהודי ואף נקבר בבית קברות לא-יהודי.[2]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ מרים בולה, מכתבים שלא נשלחו : אמסטרדם , וסטרבורק , ברגן-בלזן, ירושלים: יד ושם
- ^ 2.0 2.1 2.2 אשר אברהם (1880–1950), באתר מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
- ^ 3.0 3.1 כהן דוד (1882–1967), באתר מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
- ^ יהדות הולנד, באתר המכון ללימודי השואה
- ^ יודסה ראט, באתר מרכז המידע אודות השואה, יד ושם
37419568אברהם אשר (איש ציבור)