אבנר בן-זקן

אבנר בן-זקן

לידה	26 בספטמבר 1967 (גיל: 57) באר שבע
ענף מדעי	היסטוריה של המדע

אבנר בן-זקן (נולד ב-26 בספטמבר 1967) הוא פרופסור להיסטוריה של המדע. מלמד בקריה האקדמית אונו, ובבצלאל.

ביוגרפיה

אבנר בן-זקן נולד וגדל בשכונה ד' בבאר שבע, הוריו עלו לישראל ממרוקו. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים התגייס לסיירת גולני ושרת כקצין בחטיבה. את לימודי התואר הראשון והשני בהיסטוריה של המזרח התיכון עשה באוניברסיטה העברית, ואת הדוקטורט השלים באוניברסיטת UCLA שבארצות הברית בהצטיינות יתרה, בתחום ההיסטוריה של המדע. ב-2003 זכה בפרס ריינגולד של האגודה הבינלאומית להיסטוריה של המדע (HSS) על מאמרו "Hebraist Motives, Pythagorean Itineraries and the Galilean Agendas of Naples: On the Margins of Text and Context". משמש כיום כחבר סגל ומרצה בקריה האקדמית אונו ומרצה בבצלאל.

בשנים 2004 - 2008 נבחר לשמש כעמית בחברת העמיתים באוניברסיטת הרווארד.

מאז 2009 פעל בזירה הפוליטית לקדם סדר יום אזרחי המבוסס על בחירות אזוריות וכתיבת חוקה לישראל.

בן-זקן נשוי ואב לשלוש. מתגורר בכפר סבא.

פעילותו המחקרית-אקדמית

מחקריו ההיסטוריים מתמקדים בשאלה כיצד מדע חוצה גבולות תרבותיים? בן-זקן טוען כי יצירה תרבותית בכלל ויצירה מדעית בפרט מתחוללות במרחבים בין-תרבותיים שרק בהם יכולים להתקיים באופן חופשי וללא יחסי-כח, החלפות של מידע, אובייקטים ונורמות תרבותיות. החלפות אלו מעוררות גירויים ואתגרים אפיסטמולוגיים אשר נעים מהשוליים למרכז התרבותי ומחוללים מהפכות מדעיות. שני ספריו האחרונים עוסקים בהחלפות מדעיות בין-תרבויות אירופה למזרח הים התיכון בעת החדשה המוקדמת. כמו כן, פרסם ספר על יחסי יהודים-ערבים בתנועה הקומוניסטית בישראל ובמזרח-התיכון, בו טען לקיומם של יחסי-כוח תרבותיים בין יהודים לערבים בקומוניזם, בעיקר משום שרעיונות אוניברסליים, כמו קומוניזם, נתפשו על ידי המקומיים כביטוי להגמוניה אירופית.

Cross-Cultural Scientific Exchanges in the Eastern Mediterranean 1560-1660

בספר זה בוחן בן-זקן כיצד המדע בתחילת העת החדשה נע ועבר בין תרבויות. בחמישה מקרי מחקר יסודיים - אשר בהם נבחנים האופנים שבהם אובייקט או טקסט מדעי מסוים נדד בין תרבויות- הספר חושף את הדרכים הפתלתלות שבהן ידע מדעי נודד, ובמיוחד את האופן שבו הקוסמולוגיה הקופרניקאית והתגליות המדעיות שהתלוו לה זרמו לכיוון מזרח הים-התיכון, שם התגלגלו, הופצו, עודכנו ויושמו על ידי אסטרונומים מקומיים. הספר בוחן בצורה מיקרו-היסטורית היכן בדיוק מכשירים וספרים מסוימים הופיעו לראשונה, בידי מי, באלו אמצעים, ובאיזה השלכות. באמצעות גישה היסטוריוגרפית חדשנית, הספר קורא תיגר על תפיסות מקובלות הנוגעות לעליונות המדעית של המערב, ומראה כי לא רק שתרבויות מקומיות יצאו נשכרות מאימוץ הידע המדעי החדש, אלא גם ובעיקר שידע מדעי עתיק עדיין היה חשוב לעדכון ואימות התגליות החדשות הנוגעות למבנה ההליוצנטרי של היקום.  הטענה המרכזית של הספר היא שהמדע בתחילת העת-החדשה לא התפתח לאורך קווים ליניארים נפרדים, כשכל תרבות נדרשת למשמעויות הפנימיות שלה, אלא עובד והתפתח על ידי זרמים של רעיונות ואובייקטים טריים שהגיעו דרך החלפות מדעיות בשולי התרבות. בן-זקן טען כי העיקרון של "אי-התאמה פרדיגמטית ותרבותית" של תומאס קון, חייב לפנות מקום לגישה יותר המשכית ודיאלוגית המסיטה את מבטה מהמרכזים התרבותיים והמדעים לעבר השוליים התרבותיים העמומים, אשר בהכרח חופפים שוליים של תרבות אחרת כדי ליצור "אזור של חיבוק-הדדי" שבו מוחלפים בחופשיות וללא יחסי כח ושליטה, אובייקטים, ספרים ורעיונות מדעיים. בן-זקן מסכם כי באזורי השוליים של תרבויות מתחילות המהפכות המדעיות, ואילו במרכזים התרבותיים הן למעשה מסתיימות. 

Reading Hayy Ibn-Yaqzan: Cross-Cultural History of Autodidacticism

בספר זה שואל בן-זקן כיצד מושג יסוד של המודרניות, אוטודידקטיות, עוצב באמצעות החלפות בין-תרבותיות? הוא טען כי הדרך הטובה ביותר לכתוב היסטוריה בין תרבותית של ה"מודרניות", זה לבחון כיצד מושג יסוד מודרני, כמו אוטודידקטיות, עוצב למעשה באמצעות מעברים בין תרבותיים. הוא בחר למקד את מחקרו במעקב על האופן שבו נדד החיבור הפילוסופי המובהק ביותר שקרא ללימוד עצמי, לאוטודידקטיות - חיי אבן-יקט'ן. חיבור הפילוסופי זה של אבן-טופייל מספר על ילד שנוצר בצורה ספונטנית וחי על אי בודד, וללא הורים, מורים, ספרים, ושפה הצליח רק באמצעות ניסוי וטעייה לגלות לבד את חוקי הפיזיקה והאסטרונומיה ואת עקרונות המטאפיזיקה האריסטוטלית. החיבור שתורגם בנאורות תחת הכותרות "הפילוסוף האוטודידקט" או "על שיפור התבונה האנושית" עורר השראה וויכוחים בנוגע לאפשרות המעשית של השגת ידע-מיד ראשונה, ולתוקף המדעי של ידע מסוג זה. לאורך מגוון רחב של תחומים אינטלקטואלים מפילוסופיה מוסלמית ימי-ביניימית, דרך ההומניזם של הרנסאנס ועד לנאורות האירופאית. ספר זה עוקב אחר האופנים שבהם הטקסט נדד לתוך אירופה של תחילת העת החדשה, ומדגים את הדרכים הפתלתלות שבהן אוטודידקטיות נדחתה או אומצה בהקשרים תרבותיים מגוונים, תוך הדגשה של תפקיד המפתח שמילא החיבור הפילוסופי בארבעה רגעים היסטוריים מרוחקים ומנותקים זה מזה. הוא מתאר כיצד אוטודידקטיות הייתה שזורה בוויכוחים ובמאבקים נגד מיסטיקנים באנדלוסיה של המאה ה-12; כיצד הטענה בעד לימוד עצמי הפכה לכלי פילוסופי יעיל בוויכוחים על פדגוגיה חינוכית בפרובנס במאה ה-14; מדוע מושג האוטודידקטיות הפך למרכזי במאבק של פיקו דלה מירנדולה כנגד האסטרולוגיה ברנסאנס של פירנצה במאה ה-15; ולבסוף, כיצד לימוד-עצמי היה למושג פילוסופי/פרקטי מרכזי שאיפשר לרוברט בויל וג׳ון לוק לקדם את מדע האקספרימנטליזם באוקספורד של המאה ה-17. בכל מקום ונקודה בזמן, בן-זקן משחזר את הקונטקסט התרבותי שעורר חוקרים לפנות ולהעלות באוב את החיבור "חיי אבן-יקט'ן", וממחיש כיצד הטקסט נע וחצה תרבויות תוך שהוא משאיר אחריו תרגומים, פרשנויות, וויכוחים המגוונים כמו התרבויות עצמן.

קריאות וטענות הדוגלות באוטודידקטיות, בן-זקן טוען, לא הידהדו רק בקרב חוג סגור של פילוסופים. מאבקים על יחסי-כח בין אינדיבידואלים חדשניים לבין מימסדים מסורתיים היו לאדמה שממנה קריאות לאוטודידקטיות צמחו והשדות שבתוכם הן הוצגו לציבור הרחב. מאבקים אלה הסיטו את השליטה החברתית מהמוסדות לאינדיבידואלים עצמם, תוך שהם יוצרים את "האדם המודרני", כאדם מדעי, מבודד הנמצא בשליטה עצמית, ואשר משתמש בתבונתו על-מנת לצפות את ההשלכות של מעשיו. הדחייה של מוסדות מסורתיים, אם-כן, לא קראה לכאוס, אנרכיזם או חופש מושלם. במקום איבוד שליטה, האוטודידקטיות הדגישה את הצורך בשליטה עצמית, ובחשיבה רציונלית, ולמעשה העתיקה את מנגנוני השליטה מהחברה עצמה לאינדיבידואל, תוך שהיא ממירה מושגי יסוד כמו היסטוריה, מסורת ומטאפיזיקה במושגים חדשים כמו טבע, תבונה ואינסטינקטים טבעיים כמקורות הידע היסודיים ביותר. 

קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי - הזיקה בין הקומוניזם הארצישראלי לקומוניזם הערבי 1919–1948

בספר זה שואל בן-זקן האם הקומוניזם נתפס לא רק כרעיון פוליטי אלא בעיקר כתרבות? לשם בירור הנושא, בן-זקן בחן בפריזמה בין-תרבותית את התגלגלות התנועה הקומוניסטית במזרח התיכון בשנים 1919–1948. הוא חשף את המתח התרבותי בין קומוניסטים ארצישראלים שבאו מאירופה ובין קומוניסטים מקומיים, ערבים ויהודים כאחד, ולראשונה הראה כי השיח המרכסיסטי נתפס כסוג של אימפריאליזם תרבותי. אך עניין זה לא נבע מהבדלים תרבותיים-פרסונאליים בלבד. שכן האימפריאליזם התרבותי הוגבר בעיקר בשל הצגת השיח המרכסיסטי לא כתוצר של התרבות וההיסטוריה האירופיות, אלא כ"מדעי" ו"אובייקטיבי", וכתוצאה מכך גם כבעל סמכות אוניברסלית. במובן זה, ה"אמת המדעית-אובייקטיבית" של המרכסיזם החדירה מידה גדולה של שכנוע עצמי בקרב הקומוניסטים הארצישראלים, ולפיה ניתן לגשר על פערים תרבותיים, להפיץ את המרכסיזם ולהעביר את התרבות והחברה המקומיות טרנספורמציה תודעתית. שכנוע עצמי זה, בתמהיל משיחי עם מכלול של גורמים, יצר מציאות שנראית במבט לאחור פרדוקסלית משהו, ולפיה קומוניסטים ארצישראלים הסדירו את השיח המרכסיסטי המקומי ובו בזמן ייסדו, ניתבו וארגנו את המפלגות הקומוניסטיות במזרח התיכון. אולם התרבות הפוליטית לא הייתה הרמונית כלל וכלל. באמצעות פירוקם של המנגנונים של התגלגלות האידאולוגיה והתנועה המרכסיסטית הספר ממחיש שמפגש בין תרבויות מעורר סנסציות של זרות הדוחפות לכיוונים שונים ומנוגדים. על-כן, הטענה המרכזית של הספר היא שתפיסות אוניברסליות, בין אם הן מדעיות או אתיות, אינן בהכרח נתפסות כנייטרליות מבחינה תרבותית.

מסות היסטוריות

בנוסף לספרים ומאמרים אקדמיים, פרסם בן-זקן שורה של מסות היסטוריות בעיתון "הארץ" העוסקות בסוגיות פוליטיות אקטואליות תוך ניתוח היסטורי עמוק. ב-2012 בן-זקן פרסם רשימה על ויליאם שייקספיר בה חשף את מקור ההשראה למחזה "הסערה" ומחזות אחרים - פילוסוף הכישוף קורנליוס אגריפה. לטענתו, בזכות אימוץ הרעיון הכישופי שיש לעשות מניפולציה בחוקי הטבע, וכי ידע נוצר באמצעות תהליך של ניסוי וטעייה, שייקספיר הצליח לעשות מהפכה במחזאות של המאה ה-16, ויצר למעשה ז'אנר חדש של כתיבת מחזות המתבססת על חיפוש אחר מניפולציות של הקהל. באפריל 2014 פרסם מאמר בו טען כי מדינת ישראל עדיין לא הוקמה, וכי מאז 1948 המדינה נמצאת במצב ביניים, בתהליך של הקמה. לטענתו, סיום תהליך ההקמה של המדינה כרוך בקיבוע הגבולות ומעבר לבחירות אזוריות, אשר יחסלו את הפוליטיקה של הזהויות, יולידו זהויות מקומיות ואזרחיות, ולמעשה יחזירו את המדינה לידי האזרחים, ויאפשרו לראשונה כתיבת חוקה. באפריל 2015 פרסם מאמר על הפילוסופיה הפוליטית של בנימין נתניהו, בו טען כי נתניהו ינק מהמחקר של אביו את תפיסת הקטסטרופות כמעצבות ההיסטוריה. דוקטרינת נתניהו על-פי בן-זקן היא "קטסטרופיזם בבלימה", דרכה בנימין נתניהו עיצב את הפוליטיקה הישראלית באמצעות העמדת החברה והמדינה במצב חירום תמידי, על סף אסון ממשמש ובא. במרץ 2017 בן-זקן פרסם מאמר העוסק בשאלה מדוע המדינה הצעירה נרתעה בשנות החמישים מיהודי מרוקו? בו טען כי הזוועות שעוללו הגיסות המרוקאים של פרנקו במלחמת האזרחים בספרד הטביעו דימוי מאיים על המרוקאים, דימוי אשר נדד בשנות החמישים מחייליו של פרנקו ליהודי מרוקו. בדצמבר 2017 פרסם מסה היסטורית-פילוסופית על הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. בן-זקן ניתח טקטסט שולי ונזנח של היידגר, עבודת הפוסט דוקטורט שלו "על הקטגוריות והמשמעויות של דון סקוטוס", בו איתר את המקורות ההיסטוריים לשאלה ההידגריינית הרדיקלית, מה זה 'להיות'?". לטענתו שאלות בדבר משמעות הקיום החלו לצוף בפילוסופיה הימי ביניימית, בעיקר ביחס לשאלת קיום האל, אשר הובילו לקביעה כי האל הוא הגורם היחידי ביקום אשר בו הקטגוריות האריסטוטליות של ״קיום״ ו״מהות״ למעשה חופפות. היידגר אימץ דיונים אלה, ותוך הוצאת האל מהדיון, העתיק את שאלת משמעות הקיום לאדם ולגורלו, וקבע כי רק אצל האדם האותנטי (״היות-שם״) מתקיימת חפיפה בין ״קיום״ ל״מהות״, מהלך פילוסופי שלמעשה הביא להולדת האקסיזטנציאליזם.

פעילות פוליטית

ב-2008 התמודד בבחירות לרשימת מרצ לכנסת ה-18 ונבחר למקום ה-12 הלא ריאלי. ב-2015 התמודד על מקום ברשימה מפלגת העבודה לכנסת, אך הגיע בבחירות למקום ה-42. בבחירות לראשות מפלגת העבודה שנערכו ביולי 2017 התמודד על תפקיד יו"ר המפלגה וקיבל 56 קולות בלבד.

ספריו

• קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי - הזיקה בין הקומוניזם הארצישראלי לקומוניזם הערבי 1919–1948 הוצאת רסלינג 2006

• Cross-Cultural Scientific Exchanges in the Eastern Mediterranean 1560-1660, Johns Hopkins University Press, 2010
• Reading Hayy Ibn-Yaqzan: Cross-Cultural History of Autodidacticism, Johns Hopkins University Press, 2011

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25187582אבנר בן-זקן