בערך נכתב -
בימינו לא נהוג לברך את הברכה על כל בשורה רעה, אלא רק על פטירתו של אדם קרוב או על חורבן יישובים.
מכלולאים פעילים מישהו יודע על בסיס מה כתב הכותב שורות אלו, יש מקור שכתוב בו שכך יש לנהוג/שכך נהגו כיום?
ממסקנת הפוסקים (מה שאני ראיתי) נראה שיש לברך גם כיום ברכה זו על כל בשורה רעה.
בפסקה שהבאת לא כתוב שכך יש לנהוג, אלא שכך נהוג, אתה חולק על כך ?
אתה מברך את הברכה כשאתה מפסיד את האוטובוס למשל ?
מי זה נהוג?
על להפסיד את האוטובום לא אמורים לברך, אבל מי שלמשל קיבל הודעה על פיטורין מהעבודה וכדו' כן.
אם יש מנהג שמוזכר באיזה פוסק או משהו כזה בסדר, אם לא אז זה לא מנהג אלא אי ידיעת ההלכה שגורמת לכך שלא מיישמים אותה.
ראה למשל "הלכה ברורה (ספר)", חלק יא, עמוד רנד. (הספר הראשון שעלה לי באוצה"ח)
מביא שכך מנהג העולם, לא לברך על מי שאינו משבעה קרובים, אלא אם הוא רבו מובהק, ומצטער צער גדול ואמיתי בפטירתו. ומביא כמה דעות בנידון.
אין לי תחת ידי אוצה"ח וגם אין לי את הספר, אבל אם מצאת מישהו שכותב כך ומרחיב בעניין אדרבה, אולי תוכל ג"כ להרחיב מעט בערך מתוך מה שכתוב שם ולסמן אותו כמקור זה יביא הרבה תועלת, כרגע כתוב ממש בקצרה וללא מקורות. (אגב, הוא כותב מה מנהג העולם לגבי שמועה רעה לא של מוות, לדוג' אדם שנתבשר שהוא חולה במחלה ל"ע - דוג' שמצאתי התייחסות בכמה מפוסקי זמנינו שכתבו לברך?)
בעקבות דבריו של ספרא הלכתי לעיין בספר הלכה ברורה ושם אכן מצאתי את מה שספרא הביא לגבי ברכה על שאר קרובים, הוא אכן מכריע לא לברך על מיתת שאר קרובים, אך כמה סימנים לפני כן הוא כותב להדיא שיש לברך במקרה ש"החמיץ יינו של אדם והפסיד ממון רב" או ש"נשרף רכושו" (וזה ממש מעין מה שכתבתי לעיל על אדם שקיבל הודאת פיטורין מעבודתו).
כעין זה פסק בפניני הלכה "אם שמע שאירע לו הפסד גדול, והוא עצוב מכך, יברך ‘דיין האמת’" "מי שפיטרו אותו מעבודתו או שהפחיתו מאוד בשכרו, וצר לו על כך מאוד, יברך ‘דיין האמת’" "השומע על אדם כשר שנפטר, והוא מצטער מכך, צריך לברך ‘דיין האמת’. אמנם המנהג הרווח לברך רק על שבעת הקרובים שיושבים עליהם שבעה. ומכל מקום השומע על אדם כשר שנפטר והוא מצטער מכך מאוד, אם יברך לא הפסיד. וקל וחומר שעל תלמיד חכם נכון לברך".
בקיצור, אכן יש מנהג שנמצא בפוסקים שלא לברך, אך הוא אמור רק לגבי מיתת אדם שאינו משבעת קרובים (אגב, גם הוא מסוייג בזה שאם זה רבו או גדול דור כן יברך, כך מצאתי בהליכות שלמה ועוד), אך אדם שנתבשר בשורה רעה כגון שהפסיד ממון רב/מקור פרנסתו וכדו' (- שנתבשר שהוא חולה במחלה קשה לדוג' ועוד) יש לברך, ולא מצאתי מקור שכותב שגם בזה נהגו שלא לברך, מישהו מכיר מקור כזה? למישהו יש עוד מה להוסיף בנדון? אם לא אפשר להוסיף אתה מידע הנ"ל בערך.
שוב, אם כל מה שאתה מתבסס עליו הוא מה שאתה רואה סביבך אז מי אמר לך ממה זה נובע האם ממנהג או מאי ידיעה. אם מדובר על מנהג כמו שאתה טוען אז אני מניח שאמור להיות לו איזה מקור כלשהו, זה לא נראה לי "תורה שבעל פה" שעברה בכלל ישראל מאב לבן ולא ניתנה להיכתב, גם מה שלא מובא כל טעם מה ראו לנהוג כך דבר שהוא נראה כהיפך ההלכה (וזה לו רשות, "חייב אדם לברך על הרעה"...)
נוסף על כל זאת, לא הבנתי מה בדיוק אתה רואה במציאות סביבך שגורם לך להסיק שזה המנהג? לראות שאנשים מברכים אפשר, אבל לראות שלא מברכים נראה לי פחות שייך... (- לא ראינו אינה ראיה)
אני לא אומר בוודאות שאין מנהג כזה, אני רק מניח שאם יש יש לו מקור, ואם אין לו מקור כנראה שאין.
אני שאלתי את הגר"נ קופשיץ לגבי ברכת שהחיינו בראיית פני חבר (שגם לא שוחח עמו בטלפון)
והוא ענה לי שלא נהוג לברך את כל הברכות הללו בימינו
זה לא בדיוק הנידון פה אך ממש דומה לו
אך אני מספר זאת מעדות ולכאורה זה לא עובר בכללי המכלול