הארפר'ס ויקלי
.jpg) | |
| עטיפת המגזין ב-10 בנובמבר 1860, בה מוצג הנשיא הנבחר של ארצות הברית אברהם לינקולן | |
| תדירות | שבועי |
|---|---|
| סוגה | חדשות, פוליטיקה |
| מו"ל | הוצאת הארפר |
| מייסד | פלצ'ר הארפר |
| תאריכי הופעה | 1857 – 13 במאי 1916 (כ־59 שנים) |
| שפה | אנגלית |
| מדינה |
 ארצות הברית |
הארפר'ס ויקלי (באנגלית: Harper's Weekly) היה מגזין פוליטי אמריקאי שבסיסו בעיר ניו יורק. הוא פורסם על ידי Harper & Brothers (אנ') מ-1857 עד 1916, הוא פרסם חדשות חוץ ומקומיות, סיפורת, חיבורים בנושאים רבים והומור, לצד איורים. הוא נשא סיקור נרחב של מלחמת האזרחים האמריקאית, כולל איורים רבים של אירועים מהמלחמה. התקופה המשפיעה ביותר שלה, היה במהלך הפורום של הקריקטוריסט הפוליטי תומאס נאסט.
המגזין היה כתב העת הנקרא ביותר בארצות הברית בתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית של אמצע המאה ה-19.[דרוש מקור]
ב-14 בינואר 1893, המגזין הפך למגזין האמריקאי הראשון שפרסם סיפור של שרלוק הולמס, "The Adventure of the Cardboard Box" (אנ').
היסטוריה
התחלה
פלצ'ר הארפר מייסד המגזין ייסד אותו יחד עם אחיו ג'יימס וג'ון. הוא הקים את חברת ההוצאה לאור Harper & Brothers בשנת 1825. בעקבות השראה רבה מהמגזין The Illustrated London News (אנ'), הארפר החל לפרסם לראשונה את מגזין הארפרז עוד בשנת 1850. בפרסום החודשי של הארפרז, הופיעו סופרים כמו צ'ארלס דיקנס וויליאם מייקפיס תאקרי ובתוך מספר שנים, הביקוש למגזין היה גדול מספיק כדי להוציא מהדורות שבועיות.
בשנת 1857 החלה החברה שלו לפרסם את המגזין הארפר'ס ויקלי בניו יורק. עד 1860, תפוצת השבועון הגיעה ל-200,000. איורים היו חלק חשוב מהתוכן של השבועון, והוא פיתח מוניטין של שימוש בכמה מהמאיירים הנודעים ביותר של אותה תקופה, בעיקר וינסלו הומר, גרנוויל פרקינס, דייוויד האנטר סטוטר (אנ') ועוד.
בין המאפיינים במגזין היו הקריקטורות הפוליטיות הרבות של תומאס נאסט, שהתחיל לעבוד במגזין ב-1862 ועבד עם השבועון במשך יותר מ-20 שנה. נאסט היה קריקטוריסט מוכשר, ולעיתים קרובות נקרא אבי הקריקטורה הפוליטית האמריקאית. הוא היה הראשון שהשתמש בפיל כסמל המפלגה הרפובליקנית שפורסמה במגזין ב-7 בנובמבר 1874, הוא גם צייר את דמותו האגדית של סנטה קלאוס שהגרסה שלו נעשתה קשורה מאוד לדמות, שזכתה לפופולריות כחלק ממנהגי חג המולד בסוף המאה ה-19.[1]
המאה ה-19
במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1860, המגזין תמך בסטיבן דאגלס במסעו נגד אברהם לינקולן. אבל עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, המגזין תמך באופן מלא בלינקולן ובאיחוד. מאמר שפורסם במגזין ב-4 ביולי 1863 על העבד הנמלט גורדון כלל איור שנלקח מתצלום של גבו, מצולק קשות מהצלפות. התמונה סיפקה לקוראים רבים בצפון ארצות הברית את העדות החזותית הראשונה שלהם לאכזריות של העבדות. התמונה והסיפור נתנו השראה לשחורים חופשיים רבים בצפון ארצות הברית להתגייס לצבא האיחוד.[2]
החל מ-1863 ועד מותו ב-1892, שימש ג'ורג' ויליאם קרטיס (אנ'), ממייסדי המפלגה הרפובליקנית, כעורך הפוליטי של המגזין. המאמרים שלו התעסקו ברפורמה בשירות המדינה (אנ'), מכס נמוך ועמידה בתקן הזהב.
עיתונאות ותמיכות פוליטיות
לאחר תום מלחמת האזרחים, תמך המגזין באופן גלוי יותר במפלגה הרפובליקנית, ותמך במועמדותו לנשיאות של יוליסס ס. גרנט ב-1868 ושוב ב-1872. בשנות ה-70, הקריקטוריסט תומאס נאסט החל בקמפיין אגרסיבי במגזין נגד המנהיג הפוליטי המושחת בניו יורק ויליאם מ. טוויד (אנ'). עם זאת, נאסט דחה 500,000 דולר שהוצע לו מכדי לסיים את הקמפיין שלו. עקב זאת, טוויד נעצר ב-1873 והורשע בהונאה.[3]
נאסט השפיע מאוד באמצעות המגזין בבחירות לנשיאות של רתרפורד הייז ב-1876. מאוחר יותר ציין הייז כי נאסט הוא "הסיוע החזק ביותר, ביד יחידה שהיה לו". לאחר הבחירות, תפקידו של נאסט במגזין הצטמצם במידה ניכרת.[3] מאז שנות ה-60 המאוחרות, לנאסט וג'ורג' קרטיס היו חלוקי דעות בעניינים פוליטיים ובמיוחד לגבי תפקידן של קריקטורות בשיח הפוליטי. קרטיס האמין שלעג בקריקטורה על פוליטיקאים דמוקרטים זה בסדר, ואילו לעג על פוליטיקאים רפובליקנים כמו קארל שורץ וצ'ארלס סאמנר זה לא בסדר.
ב-29 במאי 1877, פלצ'ר הארפר מת בביתו בניו יורק, ואחייניו, ג'וזף הארפר וג'ון הארפר, קיבלו את השליטה על המגזין.
אולם ב-1884, קרטיס ונאסט הסכימו שהם לא יכולים לתמוך במועמד הרפובליקני ג'יימס בליין, שהקשר שלו עם השחיתות היה מעורר חרדה עבורם. במקום זאת הם תמכו במועמד הדמוקרטי, גרובר קליבלנד. הקריקטורות של נאסט עזרו לקליבלנד להפוך לנשיאה הדמוקרטי הראשון שנבחר לנשיאות מאז 1856. בקיצור מילותיו של נכדו של נאסט, "נאסט למעשה, עשה נשיא".
תרומתו האחרונה של נאסט למגזין הייתה איור חג המולד בדצמבר 1886. העיתונאי הנרי ווטרסון אמר ש"בעזיבתו את המגזין, נאסט איבד את הפורום שלו: באיבודו, המגזין איבד את חשיבותו הפוליטית". הביוגרפית של נאסט פיונה דינס האלורן אומרת "הראשון נכון במידה מסוימת, השני לא סביר. ייתכן שהקוראים פספסו את הקריקטורות של נאסט, אבל המגזין נשאר משפיע".[3]
המאה ה-20
לאחר 1900, המגזין הקדיש יותר דפוס לנושאים פוליטיים וחברתיים, והציג מאמרים של כמה מהדמויות הפוליטיות הבולטות של אותה תקופה, כגון תאודור רוזוולט.
רודריק סי פנפילד (אנ') שימש כעורך הראשי של המגזין בין השנים 1912–1914. המגזין פרסם את הגיליון האחרון שלו ב-13 במאי 1916.[4]
ראו גם
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הארפר'ס ויקלי- The Online Books Page, ארכיון גיליונות דיגיטליים של 'Harper's Weekly', בתאריכים שונים.
- Harper's weekly. v.3 1859, כ-806 עמודים מהמגזין משנת 1859.
- גישה לגליונות מלחמת האזרחים 1861–1865 דרך sonofthesouth.net.
- הארפר'ס ויקלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Frank Luther Mott, A history of American magazines, Cambridge, Harvard University Press, 1938
- ^ Photography changes the way we record and respond to social issues, web.archive.org, 2013-05-01
- ^ 3.0 3.1 3.2 Albert Bigelow Paine, Th. Nast, his period and his pictures, Princeton : Pyne Press, 1974
- ^ Frank Luther Mott, A History of American Magazines, Volume II: 1850-1865, Harvard University Press, 1938, מסת"ב 978-0-674-39551-0. (באנגלית)
39385498הארפר'ס ויקלי