תקרית ולה
.png)
תקרית וֶלָה (באנגלית: Vela incident), המוכרת גם בשם ההבזק הדרום-אטלנטי (South Atlantic Flash), הייתה אירוע "הבזק כפול" של אור שזוהה על ידי הלוויין האמריקאי "ולה הוטל" (אנ') ב-22 בספטמבר 1979.
מומחים שבחנו את המידע שיערו כי ייתכן שההבזק הכפול - מאפיין מוכר של פיצוץ גרעיני - היה תוצאה של ניסוי בנשק גרעיני: "המסקנות של הפאנל הנשיאותי היו מרגיעות, שכן הן הניחו כי ההסבר הסביר ביותר לזיהוי של ולה הוא פגיעת מטאורואיד בלוויין - בעיקר בגלל אי-ההתאמה בקריאות הבהאנגמטר. אחרים שניתחו את המידע, ביניהם סוכנות הביון של משרד ההגנה האמריקני, המעבדות הלאומיות וקבלנים של משרד ההגנה, הגיעו למסקנה שונה מאוד - לפיה המידע תמך באפשרות כי ב-22 בספטמבר 1979, לווין ולה 6911 זיהה פיצוץ גרעיני."
למרות זאת, מעולם לא יצא מכלל אפשרות שהאות של ההבזק הכפול היה אות אלקטרוני שגוי שנוצר על ידי חיישן מזדקן בלוויין הישן. מעולם לא זוהתה אף האמתה של הפיצוץ, כדוגמת נוכחותם של תוצרי-לוואי גרעיניים באוויר וזאת על אף גיחות רבות באזור של מטוסי חיל האוויר האמריקאי שהותאמו במיוחד לזהות נשורת רדיואקטיבית באוויר.
בנוסף, צוין כי מטאורואידים מסוימים יוצרים פרצי פיצוץ שנמדדים בין כמה קילוטונים של TNT (האירוע המזרח-תיכוני) ועד מגהטונים של TNT (אירוע טונגוסקה) בעודם נכנסים לאטמוספירה. במקרים כאלה הגילויים הפיזיקליים לרוב שונים מאוד מאלה שנצפו בתקרית, מכיוון שמטאורואידים בודדים אינם מפיקים את מאפיין ההבזק הכפול של פיצוץ גרעיני. עם זאת, עלו השערות נוספות, לפיהן הלוויין הבודד זיהה שילוב נדיר וחריג של תופעות טבעיות - כלומר החיישנים תפקדו כראוי, אך האירוע היה לא-גרעיני.
זיהוי
"ההבזק הכפול" זוהה ב-22 בספטמבר 1979, ב-00:53 GMT, על ידי הלוויין האמריקאי ולה הוטל 6911, שנשא חיישנים שונים שעוצבו במיוחד על מנת לזהות פיצוצים גרעיניים. בנוסף להיותו מסוגל לזהות קרני גמא, קרני-X ונייטרונים, הלוויין הכיל גם שני בהאנגמטרים מסיליקון מוצק שמסוגלים להבחין בהבזק האור הכפול המקושר עם פיצוצים גרעיניים - הבזק אור עצמתי ומהיר ואחריו הבזק שני, ארוך יותר.
הלוויין דיווח על מאפייני ההבזק הכפול של פיצוץ גרעיני פנים-אטמוספירי בעוצמה של 2–3 קילוטונים באוקיינוס ההודי בין איי קרוזט (אי קטן ומיושב בדלילות בחזקה צרפתית) ואיי הנסיך אדוארד ששייכים לדרום אפריקה ב-47°S 40°E / 47°S 40°E.
למרות הזמן שחלף, עדיין קיים ספק רב לגבי אמיתות הדיווח של הלוויין. הלוויין ולה הוטל 6911 היה פרט מזוג לוויינים ששוגרו ב-23 במאי 1969 - למעלה מעשר שנים לפני תקרית ההבזק הכפול, ולווין זה כבר עמד יותר משנתיים אחרי "אורך החיים המתוכנן" שלו ביום התקרית. היה ידוע כי ללווין יש חיישן הבזק אלקטרו-מגנטי (EMP) תקול והוא פיתח פגם (ביולי 1972) בזיכרון ההקלטה שלו, אולם הפגם הזה פתר עצמו עד מרץ 1978.
בנוסף, הערכות טכניות מוקדמות בחנו את האפשרות לפיה ולה הקליט צירוף של תופעות טבעיות, דוגמת ברק בשילוב עם פגיעת מטאור. כתבות חדשות מוקדמות נוספות מאותה תקופה דנו באפשרות של פגיעת גוף חיצוני גדול, כדוגמת אסטרואיד, בלוויין. חיישני ההבזקים של ולה היו רגישים לברקי-על, דבר שהוביל לנסיעתם של שני מדענים, ג'ון וורן ורוברט פריימן מהמעבדה הלאומית לוס אלמוס, לחקור ברק-על נדיר שהתרחש מעל היבשה באי בל, ניופאונדלנד באפריל 1978. התצפיות שלהם מהאירוע, המוכר בשם 'הפיצוץ באי בל', דיברו על נזק מבני, חיות חווה מתות ומכשירי חשמל שהושמדו בנוסף לראיות נוספות (הרעם של ברק-העל נשמע בקייפ-ברויל, מרחק 55 קילומטרים ממקום האירוע). הפיצוץ באי בל הוא אחד מכ-600 פיצוצים מסתוריים שהתרחשו לאורך קו-החוף המזרחי של צפון אמריקה בין סוף 1977 לאמצע 1978.
טענות למעורבות ישראל באירוע
עוד לפני תקרית ולה, סוכנויות המודיעין בארצות הברית העריכו כי ישראל מפתחת נשק גרעיני. לדברי העיתונאי סימור הרש, האירוע היה ניסוי גרעיני משותף לישראל ולדרום אפריקה, השלישי במספר, וישראל שלחה לאירוע שתי ספינות של חיל הים וקבוצת אנשי צבא ומומחי גרעין. גם חוקר הגרעין ריצ'רד רודס טען כך, והוסיף שלדעתו ממשלת ארצות הברית טשטשה עובדה זו בכוונה כדי לשמור על מערכת יחסים טובה עם ממשל דרום אפריקה. חוקרים נוספים בתחום הגרעין סבורים אף הם כי האירוע היה ניסוי גרעיני משותף לישראל ולדרום אפריקה, בהם המדען דייוויד אולברייט, שפרסם בשנת 1992 מאמר בביטאון מדעני האטום המחזק טענה זו.
בשנת 2010 פרסם נשיא ארצות הברית דאז ג'ימי קרטר את ספרו "יומן הבית הלבן", ובתאריך 22 בספטמבר 1979 הוא כתב ביומן: "זוהה פיצוץ גרעיני באזור דרום אפריקה - אולי דרום אפריקה וישראל עשו זאת באמצעות ספינה, או שזה כלום". ב-27 בפברואר 1980 כתב ביומן: "יש לנו אמונה גוברת בקרב המדענים שלנו שהישראלים אכן ביצעו ניסוי בפצצת גרעין באוקיינוס ההודי, סמוך לדרום אפריקה."
תומאס ריד, שהיה מזכיר חיל האוויר של ארצות הברית באותה תקופה, פרסם בשנת 2009 ספר על פיתוחי נשק גרעיני במדינות שונות בעולם, ובו כתב שלדעתו תקרית ולה הייתה ניסוי ישראלי בפצצת נייטרון. לדבריו, ישראל נקטה באמצעי זהירות שימנעו את גילוי האירוע: הניסוי נעשה בזמן שהתרחשה סופת טייפון, ושעת הניסוי נבחרה ב"חלון זמן" שבו על פי נתונים רשמיים לא היו אמורים להיות לוויינים פעילים מסוג "ולה" מעל לאוקיינוס ההודי. הלוויין שזיהה את הפיצוץ היה מיושן ולכן הוגדר כ"לא פעיל" על ידי ממשלת ארצות הברית, אך בפועל עדיין היה מסוגל לקבל נתונים, וכך זוהה הניסוי.
טענות אחרות
בשנת 1959 ערכה ברית המועצות מספר ניסויים גרעיניים באוקיינוס השקט, אך בשנת 1963 חתמה על האמנה למניעת ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בחלל החיצון, ותחת פני המים. על אף זאת טענה בשנת 1979 סוכנות הביון של משרד ההגנה האמריקני שייתכן שברית המועצות הפרה את האמנה וייחסה לה את הניסוי.
חוקרים בודדים סבורים כי מדובר בניסוי גרעיני של ברית המועצות, פקיסטן, הודו או צרפת.
קישורים חיצוניים
- רונן ברגמן, "ישראל ודרום אפריקה ערכו ניסוי גרעיני ב-1979", באתר ynet, 8 בדצמבר 2016
- יוסי מלמן, מסמכים חושפים: האם ישראל ודרום אפריקה ביצעו ניסוי גרעיני?, באתר מעריב אונליין, 8 בדצמבר 2016
- ניו זילנד: "ניסוי גרעיני ישראלי הפך את הכבשים לרדיואקטיביות", באתר ישראל היום, 14 באוגוסט 2018
- ynet, העדויות שמראות: ישראל ביצעה ניסוי גרעיני ב-1979, באתר ynet, 22 בספטמבר 2019
- אורן נהרי, 40 שנה לפיצוץ המסתורי באוקיינוס: "ישראל ביצעה ניסויים גרעיניים", באתר וואלה!, 22 בספטמבר 2019
30027833תקרית ולה