תעסוקה נתמכת לאנשים עם מוגבלויות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תעסוקה נתמכת הוא שירות המיועד לשלב אנשים עם מוגבלויות במקומות תעסוקה בשוק החופשי. השירות כולל ליווי של עובד השמה שעיקר תפקידו: סיוע במציאת עבודה המותאמת עבור האדם עם המוגבלות, ליווי, תמיכה, גישור, תיווך וסנגור בין העובד למעסיק.

תנאי ההעסקה בתעסוקה נתמכת בישראל לרוב נקבעים בהתאם לקביעת משרד התמ"ת (לשעבר) על פי תקנות שכר מינימום מותאם, ותנאים סוציאליים בהתאם למקובל במקום העבודה וללא פגיעה בקצבת הנכות-בהתאם לתנאי חוק לרון[1]. השירות נועד לבעלי מוטיבציה ומסוגלות להשתלב בעבודה בשוק הפתוח. שירות זה נמצא על הרצף שבין תעסוקה מוגנת (סגרגטיבית לאנשים עם מוגבלות) לבין תעסוקה בשוק החופשי.

רציונל

מדיניות ציבורית הנוגעת לאנשים עם מוגבלות מנסה להשיג שתי מטרות: האחת היא להבטיח את התנאים בהם אנשים עם מוגבלות יוכלו להשתלב באופן מלא בחיי החברה ובעיקר בשוק העבודה הנתפש ככלי מרכזי להשגת יעד זה; השנייה היא להבטיח ביטחון סוציאלי לאלו שאינם מסוגלים להשיג בכוחות עצמם את רמת ההכנסה הנדרשת כדי להבטיח את מחייתם ברמה סבירה. תעסוקה נתמכת היא אחד המענים או המסלולים התעסוקתיים הניתנים לאנשים עם מוגבלויות, כמו: מרכז יום טיפולי, תעסוקה מוגנת, הכשרה לעבודה או סיוע במציאת עבודה.

בישראל, אדם עם מוגבלות הנעזר בשירותי תעסוקה נתמכת נקרא משתקם והוא נמצא מתאים מבחינת יכולותיו, לדעת אנשי המקצוע, להשתלב בתעסוקה בשוק הפתוח. אחת המטרות המרכזיות של תעסוקה נתמכת היא קביעת דרכים לעידוד אנשים עם מוגבלות להשתלב בשוק העבודה. קיימת חשיבות מיוחדת לנושא התעסוקה, כיוון ששילוב בעבודה נותן תוכן לחיי האדם, ובפרט לאדם עם מוגבלות בכמה היבטים: משפר את הרגשתו, הערכתו בעיני עצמו ואת כבודו העצמי, ובכך תורם לשיפור איכות חייו, לשינוי ביחס הציבור אליו ולתפיסתו כחלק אינטגרלי מהחברה והקהילה וכתורם לה. תעסוקה נחשבת לאחד התחומים החשובים ביותר בעיצוב מדיניות הנוגעת לאנשים עם מוגבלות שהרי אי השתלבותם המלאה של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה לא רק שפוגעת בהם מבחינה כלכלית וכללית אלא שיש לה השפעות מרחיקות לכת אף מבחינה חברתית בגלל הפסד כוח אדם רב בשוק העבודה והעומס המיותר על מערכת הביטחון הסוציאלי.

היסטוריה

בעבר המדיניות בעולם כלפי אנשים עם מוגבלות הייתה לבודד אותם, שכן הם נתפשו כאנשים שנוכחותם בבית ובקהילה מהווה איום מתמיד על החברה[2]. לאחר המהפכה התעשייתית ומלחמות העולם גישה זו הוחלפה בגישה של מחויבות כלפי נפגעי מלחמה ונפגעי עבודה. תנועות חברתיות שונות, שנאבקו על קידום זכויות הפרט, שוויון בין בני אדם וסולידריות חברתית, בעיקר כלפי קבוצות חלשות, הובילו לשינוי בעמדות החברה המערבית לנפגעי מלחמה ועבודה, ואחר כך גם לנכים הכלליים[3]. בתחילה, גברה המודעות לצורך לסייע לאנשים עם מוגבלות להשתלב בקהילה, זאת משום שאנשים עם מוגבלות שוהים פחות שעות מחוץ לביתם ולכן חווים פחות יחסי גומלין בלתי פורמליים עם חברים ומשפחה וחשופים פחות לפעילויות חברתיות. תוכניות שמגבירות את הקשר בין אנשים עם מוגבלות לבין אנשים ללא מוגבלות מובילות להעצמה, משפרות את הדימוי העצמי ויוצרות סביבה מכילה הרואה באדם עם מוגבלות חלק בלתי נפרד מהחברה[4] באמצע המאה ה-20 פותחו באירופה ובארצות הברית תוכניות הכשרה מקצועית לאנשים עם מוגבלות קשה במסגרת תעסוקה מוגנת. תוכניות אלה נועדו גם להכין אנשים עם המוגבלות לעבודה בשוק העבודה התחרותי ולספק שירותי תעסוקה מוגנת לאורך טווח לאנשים עם מוגבלות קשה. למרות זאת, במקרים רבים אפשרויות תעסוקה אלה מהוות מפלט גם לאנשים עם מוגבלות קלה ובינונית שיכולים ורוצים להשתלב בשוק החופשי אך אינם מצליחים. שיעורי הניידות מן המפעל המוגן למסגרות תעסוקה אינטגרטיביות נמוך מ 5%, גם בקרב אנשים עם מוגבלות בינונית[5].

בעקבות השינויים שהתרחשו בתפיסות החברתיות ובערכי היסוד של החברה, השתנו העמדות בנוגע לתעסוקה מוגנת. הרצון להשיב לאדם עם המוגבלות את האחריות על חייו ולאפשר לו למצות את יכולותיו גבר[3]. אט אט הסירו ממשלות את תמיכתן הכספית ממקומות לתעסוקה מוגנת והסיטו את המשאבים הללו להרחבת שירותי השיקום המקצועי ולעידוד תעסוקה נתמכת[5]. תעסוקה נתמכת מתקיימת במקומות עבודה בקהילה, בליווי של גורם שיקום (בדרך כלל יועץ השמה) ומיועדת לקשר בין המועסק למעסיק תוך מימון ההתאמות הנדרשות בסביבת העבודה של העובד, למוגבלותו, לצרכיו ולמאפייניו. השתלבות בתעסוקה שכזו משפרת את איכות החיים של האדם ומחזירה לו את תחושת המסוגלות והמוטיבציה לעבודה ולהחלמה. כיום רווחת גישה כי כל אדם עם מוגבלות (פיזית, נפשית או אחרת) יכול לעבוד באופן יצרני במסגרות רגילות ללא קשר לחומרת מוגבלותו, אם זו בחירתו ואם ניתנת לו תמיכה הולמת[6]. בשנת 1998 חוקק בכנסת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, המבקש ליצור מציאות מקבלת, מכילה ומשלבת לאנשים עם מוגבלות בכל חלקי החברה[7].

בשנת 2001 קבע ארגון העבודה הבינלאומי כי יש לקדם את האפשרויות של נשים וגברים, גם בעם מוגבלות, לקבל עבודה הוגנת ויצרנית. בשנת 2002 מונתה ועדה ציבורית בידי ממשלת ישראל, בראשותו של השופט בדימוס אפרים לרון ז"ל, שנועדה לבחון את ענייני הנכים, ובראשם מקבלי קצבת נכות כללית, ולקדם את השתלבותם בקהילה. הוועדה בחרה להתמקד ביצירת תמריצים ככלי מרכזי להשתלב בעבודה. על פי הערכות אנשי המקצוע בביטוח הלאומי (רופאים ועובדי שיקום), לכ- 50% ממקבלי קצבת נכות פוטנציאל להשתלב בעבודה, על אף מגבלותיהם הרפואיות. מדיניות הרווחה החדשה כוללת שורה של צעדים המכוונים להקל על השתלבותם של נכים בשוק העבודה[8]. באוגוסט 2009 נכנס לתוקפו תיקון 109 לחוק הביטוח הלאומי ("חוק לרון"), אשר נועד לאפשר לנכים להשתלב בשוק העבודה מבלי שזכויותיהם בביטוח לאומי ייפגעו בבת אחת, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא תוך הפחתה הדרגתית של הקצבה עם הגידול בהכנסות מעבודה. כלי נוסף שנועד לקדם שילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה הוא השיקום המקצועי. שירותי השיקום המקצועי, שניתנים בין היתר בידי הביטוח לאומי, ובייחוד התוכניות להרחבת כישורי התעסוקה והפוטנציאל האישי, הכוללות לימודים במסגרות להשכלה גבוהה וקורסים מקצועיים, מגדילות את כושר התחרות של אותם אנשים בשוק העבודה ואת יכולתם לבחור תעסוקה המתאימה לכישוריהם[9].

כיום, שיקום התעסוקה לאנשים עם מוגבלות מבוסס על עיקרון של רצף – החל במועדוני תעסוקה, דרך עבודה פרטנית וקבוצתית במפעלים מוגנים או נתמכים, ועד השמה בשוק החופשי במסגרת יחסי עובד - מעביד.

תעסוקה נתמכת בשיקום פסיכיאטרי

תעסוקה נתמכת בשיקום פסיכיאטרי היא גישה מבוססת ראיות (evidence based) בשיקום תעסוקתי של נכי נפש, המתבססת על מחויבות לצרכיו ולרצונותיו של המשתקם, על השמה מהירה במקום העבודה ועל ליווי קפדני של התהליך על ידי צוות מטפלים רב תחומי.

עקרונות התעסוקה נתמכת

  • למצות את יכולת העבודה של האדם, את הכישורים שלו ואת הפוטנציאל שלו.
  • להפנות את האדם למסגרת המתאימה ביותר עבורו, תוך מתן עדיפות למסגרת נורמטיבית, כלומר מסגרת המשלבת את האדם בסביבת עבודה רגילה.
  • לאפשר לאדם להתקדם ולעבור ממסגרות שיקומיות למסגרות תעסוקתיות ועצמאיות.
  • מניעת הדרה - המשתקם, ולא אנשי מקצוע יקבע את מועד מוכנותו ליציאה לעבודה.
  • הדרכה מסודרת למשתקמים באשר לזכויותיהם כעובדים - ביטוח לאומי, קצבאות נכות, ביטוח בריאות וכדומה. כל זאת, כדי לסייע למשתקם בקבלת החלטות בנוגע להצבה של מטרות תעסוקתיות.
  • המטרות התעסוקתיות, התמיכה והתזמון צריכים להיות מותאמים אישית למשתקם בהתאם לצרכיו ולהעדפותיו ולא לחוות דעתם של אנשי המקצוע.
  • חיפוש מהיר של עבודה - צמצום עד למינימום של תקופת ההערכה המקדימה למציאת העבודה ועידוד המשתקם לבחור בעצמו את העבודה המתאימה לו. באשר למשתקמים המתקשים להציב מטרות תעסוקתיות, עשוי חיפוש העבודה עצמו להיות דרך ללמידה על העבודות השונות ועל התאמתם אליהן.
  • השירותים הניתנים לליווי ההשתלבות בעבודה מותאמים אישית למשתקם ולמעסיק. על שירותים אלה להיות מסופקים לפי הצורך וללא הגבלת זמן.
  • שירותי תמיכה רב-תחומיים (תעסוקה, זכויות סוציאליות, בריאות הנפש, סמים, דיור ורפואה) המסייעים למשתקמים לזהות תוכנית תעסוקתית, למצוא עבודה ולסייע בהבטחת הצלחתם בה.

המצב בישראל ובעולם

מנתוני הביטוח הלאומי עולה שבשנת 2003 18% ממקבלי קצבת נכות היו מועסקים, 82% בהם בשוק החופשי[10]. עם זאת, 53% בהם היו מועסקים במשרות חלקיות (פחות מ-50% משרה) ו-78% דיווחו כי שכרם נמוך מ-3,000 ש"ח. היתר, 18%, דיווחו כי היו מועסקים במסגרות מוגנות. מהסקר עולה כי 40% מהמועסקים עובדים שעבדו חמש שנים לפחות – סביר כי מרביתם לא נבחנו על-פי התיקון בחוק החדש (חוק לרון)[11].

מנתוני מכון ברודקייל, עולה כי בשנת 2003 בקרב כלל מקבלי קצבת נכות כללית (שדרגת הנכות שלהם בשיעור 40% לפחות), שיעור העובדים הוא 15% (9% בשוק החופשי ו-6% בתעסוקה נתמכת ומוגנת), שהם כ-23,000 איש. כמו כן, עולה כי כ-19%(25,000 איש בנתוני שנת 2003) היו מעוניינים לעבוד[12].

הממצאים הראו כי אנשים עם מוגבלות, בין אם ברמת תפקוד מלאה ובין אם בתפקוד חלקי או מועט, היו מאופיינים בשנת 2003, בשיעורי תעסוקה נמוכים ובשיעורי אבטלה גבוהים, עם פערים מובהקים ביחס לאוכלוסיית האנשים ללא מוגבלות. ממוצע שיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות עומד על 43% בהשוואה לשיעור של 71% בקרב אנשים ללא מוגבלות. עוד ניתן לראות כי בשנת 2003, גם בהתייחס למועסקים, השיעור הולך ופוחת ככל שיורדת רמת התפקוד של הפרט, כך ששיעור המועסקים מקרב בעלי התפקוד המלא עומד על 55% ויורד ל–24% בקרב בעלי התפקוד החלקי ול–13% בלבד בקרב בעלי התפקוד המועט. שיעור הבלתי–מועסקים בקרב אנשים עם מוגבלות גבוה באופן משמעותי מאשר בקרב אנשים ללא מוגבלות ועומד על 15.5% בהשוואה ל–8.5% בקרב אנשים ללא מוגבלות. זאת ועוד, שיעור הבלתי–מועסקים נמוך יותר בקרב בעלי התפקוד המלא) 14% (והוא הולך וגדל ככל שפוחתת רמת התפקוד, כך ששיעור הבלתי– מועסקים בקרב בעלי התפקוד המועט עומד על 24%. התפקוד הנמוך ששיעורי התעסוקה שלהם הם נמוכים בכלל ובקרב מקבלי הקצבאות בפרט. בהתייחס לגובה השכר נמצא כי שיעור האנשים עם מוגבלות המשתכרים פחות משכר המינימום החודשי גבוה יותר בהשוואה לשיעור המקביל בקרב אנשים ללא מוגבלות, וגם כאן ניתן לראות כי שיעור המשתכרים פחות משכר מינימום הולך וגדל ככל שפוחתת רמת התפקוד: שיעור המשתכרים פחות משכר המינימום החודשי בקרב בעלי התפקוד המלא עמד על 31%, עולה ל–44% בקרב בעלי התפקוד החלקי וליותר מ–50% בקרב בעלי התפקוד המועט ובהשוואה ל–22% בלבד בקרב האוכלוסייה ללא מוגבלות.

מדיניות הרווחה החדשה כוללת סדרה של צעדים המיועדים לעודד, לתמוך ולהקל על השתלבותם של נכים בשוק העבודה. בשני העשורים האחרונים הלכו וגברו הקולות הטוענים כי הדרך הטובה ביותר לצמצם את תלותם של הנכים בקצבאות ולשלבם בחברה היא באמצעות שילובם בתעסוקה, אם הם יכולים ורוצים לעבוד. אנשים עם מוגבלות מסוגלים לתרום לעולם העבודה ולחברה לא פחות ולעיתים אף יותר מעמיתיהם שאינם מוגבלים[13]. כמו כן, להשתלבות בתעסוקה השפעה חיובית גם על ההחלמה של הנכה[14]. מחקרים מראים כי 65% מהנכים מעוניינים להיות מעורבים במעגלי החברה השונים[4] וכי יותר משליש בהם מעוניינים לעבוד.

השוואה בין ישראל למדינות מפותחות אחרות

במקרה של אוכלוסיית האנשים עם מוגבלות מדובר באוכלוסייה מודרת עם שיעורי תעסוקה נמוכים ביותר, וזהו איתות לכך שקיים אובדן של פוטנציאל הפוגע לא רק בפרט עצמו, כי אם גם בצמיחה במשק ככל שחלקה של האוכלוסייה שנמצאת מחוץ לכוח העבודה הולך וגדל. במקרה שכזה, היכולת של כלכלה מסוימת להתחרות בכלכלות אחרות נעשית קשה יותר[15]. לכן, נושא השילוב של אוכלוסיות מודרות בשוק העבודה הפך למרכזי. במילים אחרות, מההיבט המאקרו–כלכלי התחרותי ההשוואה למדינות אחרות חיונית ומתבקשת. שנית, ההשוואה למדינות אחרות משמשת לא אחת אינדיקטור ראשוני (תחושתי) ליעילות ולמידת הישגי התוכניות שמפעילה המדינה לעידוד שילוב אנשים עם מוגבלות בתעסוקה[16].לקובעי מדיניות ומפעילי תוכניות יש עניין לדעת האם פעולותיהם מביאות לתרומה ושינוי ממשיים. על מנת לעשות זאת, לא אחת הם נוקטים בשיטה של השוואה למערכות אחרות בעולם. ההשוואה המקובלת ביותר היא למדינות ה–OECD מצאנו כי ממוצע שיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות בקרב מדינות ה–OECD עמד בשנת 2007 על 43%, כאשר ממוצע שיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות בישראל הוא כמעט זהה ועומד על 43.2%. עם זאת, הממוצע במדינות ה–OECD מושפע ממדינות פחות מפותחות, אשר הצטרפו עם השנים לארגון, ולכן חשוב להשוות את שיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות בישראל לממוצע שיעור התעסוקה בשבע המדינות המתועשות (G7), שהוא גבוה יותר ואליו נושאת ישראל את עיניה. שיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות בקרב מדינות ה–G7 גבוה ב–6% משיעור התעסוקה בכלל מדינות ה–OECD ועומד על כ–50%. מספר האנשים עם מוגבלות שניתן היה לשלב בתעסוקה אילו הוסרו החסמים כפי שניתן להתרשם מהנתונים עד כה, שיעור התעסוקה בקרב אנשים עם מוגבלות בישראל נמוך יחסית ויעבור עוד זמן רב עד שאוכלוסייה זו תגיע למיצוי הפוטנציאל התעסוקתי שבה, כאשר לגבי חלק ממנה, בייחוד האנשים המצויים זמן רב מחוץ לשוק העבודה, קיים ספק אם כלל ניתן יהיה לשלבם בתעסוקה. עוד נראה כי אוכלוסייה זו עומדת בפני חסמים לא מעטים בבואה להשתלב בתעסוקה, ובמיוחד חסמים הקשורים בהשכלה והכשרה. על כן, הנחת העבודה היא שבכדי שניתן יהיה להגדיל את שיעורי התעסוקה של אנשים עם מוגבלות בתפקודים השונים, יש לפעול להסרת החסמים.

יישום המודל

בישראל, המודל מופעל על ידי גופים אשר נותנים שירותי תעסוקה שונים הן מטעם משרד הרווחה והן מטעם משרד הבריאות. מדובר בגופים ציבוריים, גופים פרטיים ועמותות אשר נותנים שירותי תעסוקה. השירותים אותם מקבלים אנשים עם מוגבלות בתוכנית התעסוקה הנתמכת:

  • יצירת תוכנית שיקום אישית וקבוצתית לקביעת רצף סדנאות מותאם לצרכים של המשתתף. הסדנאות יכללו תכנים משימתיים באוריינטציה תעסוקתית הכוללים משימות בית ותרגול וכן סיורים במקומות עבודה. משך הסדנאות הוא חצי שנה.
  • מתן מערך סדנאות מרוכז לקראת השתלבות בעבודה,
  • יצירת קבוצות הכשרה להכנת המועמד ליציאה לעבודה בהתאם לצורך. מתן אפשרת לתוכנית הכשרה פרטנית (ולא סדנאות) בהתאם לצורך ולשקול דעת מקצועי של העו"ס ושל נותני השירות.
  • השמה במקום עבודה וליווי העובד והמעסיק עד לשילובו המיטבי של העובד במקום העבודה . משך הליווי הוא שנה וחצי.
  • פיתוח אופק תעסוקתי ובניית קריירה: שדרוג המעמד והתפקיד של העובד במקום העבודה הנוכחי או חיפוש תפקידים מתקדמים יותר במקומות עבודה אחרים.

ביקורת

פתרונות התעסוקה הנתמכת בארץ מועטים מכיוון שעלות תוכנית זו יקרה וקשה להפעלה, בנוסף קיים קושי באי התמדתם של המתמודדים בעבודה (החלפת מקומות תעסוקה שונים בזמן קצר[17]. הכנת המתמודדים לתעסוקה נתמכת מבחינה ייעודית לבין העבודה בפועל אינה מיטבית[18]. קיימים מחסומים שונים המגבילים עובדים עם מוגבלויות. מבחינת המעסיקים המתמודדים צפויים להשתכר בשכר נמוך משמעותית בהשוואה לעובדים ללא מוגבלות. כמו כן, ממחקר שנערך בעולם, בתחילת שנות האלפיים, עולה שסיכויי הקידום של אנשים עם מוגבלות, לתפקידים בכירים נמוכים יותר בשל מוגבלותם[19].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חוק לרון, אתר הביטוח הלאומי
  2. ^ הר, ס"ס .(2001). צדק לבעלי מוגבלויות: זכויות נכים ואחריות מקצועית באלף החדש. ביטחון סוציאלי .265-226 ,61 ,.
  3. ^ 3.0 3.1 טלר, י. (2001). מי ישקם את השיקום? מדיניות השיקום בארצות הברית ובישראל על רקע ההתפתחות ההיסטורית. ביטחון סוציאלי, 61, 41-27
  4. ^ 4.0 4.1 ארטן-ברגמן, ט., ורימרמן א. (2009). דפוסי מעורבות חברתית בקרב אנשים עם וללא מוגבלות בישראל. ביטחון סוציאלי, 79, 84-49
  5. ^ 5.0 5.1 רימרמן, א., וכץ, ש.(2004). מדיניות התעסוקה המוגנת כלפי אנשים עם מוגבלויות קשות בארצות המערב ובישראל: סקירה ודיון. ביטחון סוציאלי, 65, 111-136
  6. ^ דודאי, ר., לייטרנר, ר., ווקס ס. (2007). העבודה כמפתח להחלמה. בתוך מ' לכמן ונ' הדס לידור (עורכים), שיקום והחלמה בבריאות הנפש – קריאה מנקודות מבט שונות: פרקטיקות, מדיניות ומחקר (עמ' 478-461 ). הוצאת ליתם
  7. ^ בן משה, א., רופמן, ל., והבר, י. (2010). אנשים עם מוגבלות בישראל – 2010. ירושלים: משרד המשפטים, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות
  8. ^ דורון, א. (2011). מדיניות ההפעלה התעסוקתית: מבט בין ארצי משווה. ביטחון סוציאלי, 86 84-63
  9. ^ ענבר, ד. (1994). הבחירה בחינוך: מכפיה לדיאלוג, מגמות, ל"ו, מס' 2-3
  10. ^ גורדון, ד. (2003). שיקום ונכונות לעבודה בקרב מקבלי קצבאות נכות בישראל. ירושלים: המוסד לביטוח לאומי, מנהל המחקר והתכנון
  11. ^ פפרמן, ב.(2010). שילוב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה: תמורות בתפיסות, פיתוח כלים. 20-5, ותוכניות תעסוקה. עניין של גישה, 10
  12. ^ ג'ויינט- מכון ברוקדייל, אנשים עם נכויות בישראל: עובדות ומספרים, אוקטובר 2003
  13. ^ ריבק, י. (2007). נגישות העבודה לאנשים עם מוגבלויות. בתוך ד' פלדמן, י' דניאלי להב וש' חיימוביץ' (עורכים), נגישות החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלות בפתח המאה ה-21 (עמ' 1040-1029). ירושלים: משרד המשפטים
  14. ^ כץ נ., רווח, ע., וזיו א. (2009). עגלות קפה: מסגרת תעסוקה שיקומית בסביבת חיים נורמטיבית לאנשים המתמודדים עם הפרעה נפשית. ירושלים: המוסד לביטוח לאומי, מינהל המחקר והתכנון
  15. ^ המטה לשילוב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה.(ספטמבר, 2009א). אנשים עם מוגבלות בישראל: דיוקן האוכלוסייה ומאפייני תעסוקה 2006-2002. ירושלים: מסחר התעשייה, המסחר והתעסוקה
  16. ^ מינהל מחקר וכלכלה.(נובמבר, 2009). אפליית אנשים עם מוגבלות במקום העבודה ועמדות מעסיקים כלפי העסקת אנשים עם מוגבלות. ירושלים: משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה
  17. ^ מנדלר, ד., ונאון, ד. (2002). אנשים עם מוגבלות משולבים בקהילה־לימוד מהצלחות. ירושלים: ג'וינט־מכון ברוקדייל
  18. ^ אזרחי, י., רוזינר, א., פתאל, ל., והנלה, ב.(2009). עבודה נתמכת ברצף שירותי התעסוקה.
  19. ^ Roulstone, A. (2003). Thriving and Surviving at Work: Disabled Peoples' Employment Strategies, University of Sunderland.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25750305תעסוקה נתמכת לאנשים עם מוגבלויות

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תעסוקה_נתמכת_לאנשים_עם_מוגבלויות&oldid=828349"