תזונה צבאית
ניהול התזונה הצבאית הינה מטלה לוגיסטית אשר ההתמודדות איתה שונה בין צבאות ולאורך ההיסטוריה. אספקת מזון הינה קריטית במיוחד במהלך לחימה.
היסטוריה
בארצות הברית הגדיר הקונגרס הקונטיננטלי ב-1775 הקצבת מזון לחיילים שכללה בין השאר לחם, בשר, ירקות כגון אפונה או שעועית, חלב ואורז (וכן נרות וסבון) [1]. בעקבות מקרי מוות של חיילים מתת-תזונה ומחלות כמו צפדינה נוספו לתפריט כרוב כבוש, ירקות נוספים, חומץ, בירה וסיידר.
לאור אימרתו כי "הצבא צועד על קיבתו" הציע נפוליאון ב-1795 פרס כספי על מציאת דרך לשימור אוכל והעניק אותו בינואר 1810 לקונדיטור ניקולא אפר. באותה השנה פיטר דיורנד המציא עטיפה מתכתית שהחליפה את בקבוקי היין בהם השתמש אפר ופתחה אפשרות לשימורים ניידים. תחילה השתמשו בעטיפות שכללו עופרת רעילה ועם הזמן עברו לפלדה מיוחדת.
במהלך מלחמת העולם השנייה קבוצת פיתוח בצבא האמריקאי ברשותו של פרופסור ג'ורג' דוריו גיבשה שיטות חדשות לאספקת מזון לחיילים בחזית שהתבטאו בין השאר בפיתוח אריזות מנות הקרב הראשונות שכללו בשר, מאפה יבש, שקית עם תרכיז להמסה, סוכריה, מסטיק, סיגריות ומארז נוח להובלה ופירוק.
גלריה
ראו גם
קישורים חיצוניים
- בועז ווליניץ, הצבא צועד על קיבתו, באתר וואלה!